דני קרוון -

סאמדיי • 19/11/2014 כניסות

הצריף הקיצוני במעלה הגבעה, מדרום מערב ליישוב, היה הצריף של מירי ושמוליק, יענקל'ה ומרים, צבי וחיהל'ה, מורה ויצחק שור, רותי ועמליה שכנותיי לחדר.                      

מאז חלפו ימים רבים שהלכו והתרחקו וככל שהתרחקו שקעו עמוק לתוכי. ואני כותב וכותב ומנסה לעסוק בהיסטוריה מזווית הראייה שלי, ומנסה לאחר מכן לשזור זכרונות ותחושות. מה לא נכתב ומה לא סופר? קשה לי להעלות על גבי הנייר את שהיה בלבי, להפוך את הזכרונות, את התחושות והרגשות – למילים. אבל אני מנסה ומשתדל ואיני מוצא את דרכי. אני  חוזר ומנסה, ושוקע לתוך שכבות עבות של נוסטלגיה, שאיני יכול, ושאיני רוצה להיפטר ממנה.                                             

אני מחפש את ההתחלה, ונראה לי שהיא נמצאת בקן צפון של השומר הצעיר, בגדוד "אילון" אליו השתייכתי. שם נזרעו הזרעים שהובילו עד אותו הלילה המרגש בקבוצת חולדה.

שם, לפני העלייה לקרקע, התרכזנו נערות ונערים מחטיבות הפלמ"ח וקבוצות נוער של השומר הצעיר, כאילו הכול וכל הזמן הובילו אותנו לכאן, למקום הזה – לקבוצת חולדה. היה זה בהפסקת האש השנייה במלחמת העצמאות, ואנחנו כבר איבדנו עד אז חברים יקרים, עוד לפני ובעצם ימי מלחמה.

כך, למחרת עם שחר עלינו על משאיות בדרכנו להקים את  הקיבוץ.  לא עוד בהסתר מהצבא                

הבריטי, שעזב את הארץ, הפעם בגלוי לאור השמש. כך הגענו לדרך בורמה, וממנה לדרך עפר

 

יום העלייה על הקרקע  –  פורקים את המשאיות

 

שפונה שמאלה אל תוך הגבעות – אל הגבול. הגענו עד לגבעה הקירחת  והתחלנו להקים עליה את הצריפים ולגדר סביבם את המקום בגדר תיל. כך נולד קיבוץ-משלט.                 

אבי, אייבי, שהצטרף לעזור לנו בעלייה על הקרקע, כפי שנקרא המבצע, היה נרגש, כפי שהתרגש אז, כשהשתתף בעלייה על הקרקע של קיבוץ רבדים בגוש עציון - קיבוצה של אחותי נעמי. הוא עשה זאת  מתוך תחושה של שותפות ושל צורך להיות חלק מהמעשה החלוצי.                   

בדרך למעלה, במעלה הגבעה, חלפנו על פני כמה בתי אבן וכמה עצי זית עזובים של הכפר הערבי הנטוש בית-סוסין, שלימים יישבו בו את עולי תימן, הקימו להם צריפים, חיברו אותם לרשת החשמל והמים, והפכו אותם מצורפים ורוקמים ובעלי מלאכה קטנים  לעובדי "דחק"  קשי יום.

 

אז עדיין לא ידעתי שכאן בתעוז, אתחתן עם חוה רעייתי, שהצטרפה להראל יחד עם קבוצה שחבריה עלו מפולין והגיעו לכאן, לאחר תקופה בגן שמואל, כדי להשלים את הקיבוץ.  ביום החתונה צירפנו מניין של חברים, שחלקם יחפים ובבגדי עבודה, שירדו אִתנו בשביל המאובק, כשאליק נושא את אפרת על כתפיו ובתיה אוחזת בידו. תמונות שלא תמושנה מזכרוני ואשא אותן עִימי תמיד תמיד.

תמונה שיכולה הייתה להיהפך לפרסקו בסגנון ריאליסטי: על מרפסת צריפו השמיע בקול מסתלסל הרב התימני, בעל הפיאות, תפילה בנוסח תימן. הגפנים התלויות שהשתלשלו מהגגון שימשו לנו כחופה ירוקה, חתונה ענייה כלבבנו, שבסיומה החתים אותנו הרב על "כתובּה"   בכתב רש"י.    

כל זה התקיים שנים אחרי שבנינו את הנקודה החדשה ואחרי שעברנו לגור ולחיות בה, ממש לפני שנאלצנו לעזוב את הראל.  את המשלט, ביתנו הראשון, עזבנו, כאשר עברנו למקום הקבע שלנו, ואיתו את שטח ההפקר, שחצץ  בינינו ובין הגבול  הירדני ומנזר השתקנים.                              

עולה בי זכרון לילות השמירה, לילות שהביאו איתם חששות, שמא נשמש פורקן לנקמה של איכרים פלשתינאים, על מעשי הרצח בכפרים שמעבר לגבול, שם עברה יחידה בפיקודו של אריק שרון – כסכין עקובה מדם. שבילי הלילה שהשיקו עם גדרות המשק, איפשרו מעבר מסתננים  דרך המובלעת המובילה לירושלים אל העבר השני של ממלכת ירדן.               

למרות כל זאת לא חששנו חוה ואני להלך שלובי זרוע בליל ירח מלא ולטייל על כביש הגבורה שהוליך לירושלים, ומעלינו שמים כהים ועמוקים ומיליוני מיליונים של נקודות אור קטנות, מנצנצות, קורצות אלינו מלמעלה. לילה מלא כוכבים. לילות כאלה היו לנו רק בהראל.        

המקום שנבחר להקמת הנקודה החדשה נגע בקצות אצבעות בגדרות הצבר ובמבני החימר והאבן של הכפר הערבי הנטוש בית ג'יז, שהוקם אולי במקום בו שכנה גיזו התנ"כית. כפר שהיה כפיסול סביבתי מדהים, שנראה לי היום שגם משם שאבתי אולי את הצורות מהן בניתי את אנדרטת חטיבת הנגב פלמ"ח על יד באר שבע. דווקא משם, מאותן חושות פעורות פה ופקוחות עיניים סומות, שמשם תושביו נאלצו לנטוש והשאירו מאחוריהם את הכל, את גדרות הצבר הקוצניים, המגינים על עצי התאנה והתות ועל הגפנים והזיתים, את כדי החרס ואת כל הכבודה שהייתה כבדה מלנוע אִיתה.

כשצמחיית הבר חוגגת את הנטישה וצומחת ומכסה כל חלקה עזובה. בקדמת הכפר ניצב עץ הדומים הענק, כעין אנדרטה לחיים שהיו כאן, כאשר זקני הכפר ישבו כנראה תחתיו ודוכני השוק המקומי הקטן סביבו.                        

אז כשהגענו לשם לא ראינו, ואולי לא רצינו לראות, את הנטישה ואולי הגירוש. ידענו כי מכאן ניסו לחסום את הדרך לירושלים, כשלוחמי חטיבת "הראל" ניסו לפרוץ אותה כדי להוביל מזון לעיר הנצורה. עדיין האדמה הצחיחה לא יבשה מדם חברינו שנפלו במלחמה האכזרית הזאת שקראנו לה  מלחמת העצמאות, או הקוממיות או השחרור. אז עוד לא דיברו על הנכבה ולא על נטישה, או  בריחה או  גירוש.                      

גם לא ידענו להעריך את חשיבותה ואת יופייה של האדריכלות הזאת, אדריכלות ללא אדריכלים, מאדמה, תבן וגללים, ששרדה ללא כל ספק הרבה יותר מאלפיים שנות גלות. ואולי היא השריד האחרון לתרבות בנייה שהייתה כאן בזמנם של אבות אבותינו, שאנחנו כאן אך ורק מתוך הקשר אליהם, ורק משום שהם היו כאן אז. ואולי בבקתות האלה יש בהן עדיין   ממגע ידיהם, אבל בעינינו הן  נראו פרימיטיביות – נציגות של תרבות נחותה. 

היום אנחנו כאן, והאפשרות האחרת שלא נהיה כאן, לא כאן ולא בכלל, בהחלט לא הייתה קיימת. אלה הן תוצאות של מלחמה לחיים ולמוות שנכפתה עלינו, מלחמה אכזרית מגואלת בדם.   

      

                      שער  לאחד מעיתוני "במשלט" - לאחר תקרית ואדי ערה.   חיתוך לינולאום

 

הפעמון, גלגל מתכת וצינור התלויים ליד הכניסה לחדר האוכל, חדר אוכל המשותף לנו ולחולדות שהתרוצצו בכל מקום, העיר אותנו עוד לפני עלות השחר. הלילה עדיין לא נסוג מפני האור,  עדיין מטשטש את הגבול בין שמים לארץ,  גבול שאט אט מופיע כשהשמים מאחורי ההרים מתבהרים ורושמים קו ברור המפריד בין יום ללילה, ושרשרת הרי יהודה נראים בכל הדרם. איזו חוויה מדהימה, אלו צבעים מופלאים מפלנטה נעלמת, נוף הנראה באור השחר כתפאורה מדהימה על במה ענקית, שהולכת והופכת למציאות של יום יום קשה ומפרך.                        

כאשר כדור השמש מטפס מעלה מעלה, חוויה החוזרת על עצמה ולא חדלה לרגש  מדי יום ביומו, שוב ושוב, הפעמון מצלצל והעיניים היו רוצות עדיין לדבוק ולנמנם. ונעלי העבודה הכבדות מתופפות על האדמה הקשה והיבשה בקיץ, ובחורף החימר הרטוב נדבק לסוליות והנעליים נעשות כבדות יותר ויותר, וההליכה קשה יותר ויותר כדי להגיע עד לבור הספיגה החפור בתוך מבנה העץ הרעוע שמזמין אליו להקות זבובים, שגם הם התעוררו עם שחר לעבודת הבורא.                     

אין לי ספק שהייתה זו אחת התקופות היפות בחיי, ואני חב לה את שיש לי ואת שאני, כפי שאני, לטוב ואולי גם קצת לרע. אני חייב לה את הפגישה עם חוה שזיכתה אותי בשלוש מתנות מופלאות: בנועה, תמר ויעל.                      

הייתה בה באותה תקופה, הרבה רֵעות, חברוּת, הרבה מאבקים פוליטיים והרבה עבודה קשה בחקלאות ובבנייה. הייתה בה גם עזרה לעולים חדשים במעברות, לעובדים בעבודות "דחק"  ובניצול. היו בה ניסיונות להגן  על המיעוט הערבי, על ידידינו מאבו-גוש. היו בה ניסיונות למנוע פרובוקציה של כוחות הביטחון שלנו בגבול לטרון. היו בה הרבה תמימות ואמונה עיוורת בקומוניזם וב"שמש העמים", היו בה הרבה  תרבות  וגם עוני.

הייתה באותה תקופה אמונה עמוקה בשלום ובאחוות עמים וגם מלחמה בפנאטיות הדתית, ומעל לכל, הרבה הרבה חוצפה. נשאלת השאלה היכן היינו היום אם לא היינו נאלצים ללכת משם, לעזוב.  האם אפשר לפנטז סיטואציה כזאת, האם מותר?

מי היה בכל זאת עוזב ומי היו בכל זאת נשארים?  ושלושת בנותינו, האם  היו נולדות בקיבוץ?   ומה הן היו עושות היום?  האם היינו מפריטים את הקיבוץ שלנו כפי שזה קורה היום?  לשאלות האלה אין תשובות ולא תהיינה. כי זה לא יכול היה לקרות.  נאלצנו לעזוב, נקודה.

כך נשארה לי הראל, שהייתה לעיר משלט ולי בית, מגן לשלום, וכך היא נשארה בלבי, הראל שבלב.                                               

אמא שלי, זהבה, חברת מפ"ם וחניכת השומר הצעיר, שלחה מכתב להנהגת התנועה. היא האמינה בתנועה ובמנהיגיה, פירוק הראל פגע בה עמוקות ובעיקר באמונתה בטוהר התנועה.                           

קשה להשתחרר מהרגשת החרפה לניסיונות לרדוף את יענקל'ה, דוביניו ואחרים במקומות עבודתם על ידי הנהגת התנועה. גם על כך לא סלחתי לחזן ולמרעיו. שנים לאחר מכן. כאשר התעקש חזן להבין מדוע לא הגבתי על ברכותיו לי, עניתי לו במכתב קשה, עליו השיב תשובה  מתחמקת. עד היום אינני יכול לסלוח לו, למרות שהאש כבר כבתה והפחמים שעדיין לוחשות הולכות והופכות לאפר.                           

 

 

                                                                                          דני ( האמן ממון פרנס)                   

 

1XRG0zC58