פרויקה (אפרים) זיגר

סאמדיי • 19/11/2014 כניסות

דבר יו"ר אגודת בעלי  המלאכה בקיבוץ הראל:

"האל שיצר את הברזל לא רצה בעבדים".

אנו אנו הפלמ"ח                                               

את "חטאי" אני מזכיר, לא הייתי בפלמ"ח, ועוד גרוע מכך, הייתי בחי"ש. אני גם לא נמניתי על אלה שבמלחמה הסתלקו מהחי"ש והצטרפו לפלמ"ח. לא חשבתי שבאמצע המלחמה עושים מעשה כה לא אחראי. אני נמניתי על הלוחמים בחטיבת חי"ש "אלכסנדרוני" בגדוד 33 בגדוד הייתי אחראי על מערכת הקשר ואנחנו נטלנו חלק בקרבות קשים עם נפגעים רבים.

הקרב הקשה ביותר היה בעיראק-אל-מנשיה סמוך לעיירה פלוג'ה. אנחנו ישבנו בתפר בין הכוחות המצריים שהגיעו כבר לחברון לבין הכוח המצרי בכיס פלוג'ה. בקרב איבדנו כשמונים לוחמים, כמעט את כל הפלוגה הדתית. המ"פ, בן ציון הלמן, וסגנו אף הם נפלו בקרב זה. בשלב מסוים של הקרב דילגנו חברי ואני מעל משוכה די גבוהה של סברס. עד היום אינני מבין איך הצלחתי לבצע זאת. לימים כשסיפרתי על כך לאלי ש. שיחד למדנו בבית הספר העממי, הסתכל אלי עלי ואמר, פרויקה איך הצלחת לבצע תרגיל כזה? הרי בשיעורי ההתעמלות בבית הספר היית רחוק מלהיות מתעמל גדול. אלי ש. צדק ואני באמת לא מבין איך עשיתי זאת. אבל מי שהשתתף בקרב יודע, שיש מצבים שאתה מסוגל לבצע  דברים שלא היית מעלה על דעתך.            

לקיבוץ הראל הגעתי במקרה בזכותו של חברי מילדות אלי ש.  וזה אשר אירע: באחד הימים, כשהייתי עם הגדוד שלנו בבית ג'וברין, הגיע לשם ישראל איטקין. המלחמה טרם הסתיימה אבל זה היה לאחר מרבית הקרבות. ישראל הופיע כבא כוח של קיבוץ הראל, שהוקם אז סמוך לשטח ההפקר בגזרת לטרון. הוא הגיע כשבידו רשימת אנשים אותם ביקש מהצבא לשחרר, כדי שיוכלו להצטרף להראל שהוקם כיישוב-משלט. בהתאם למדיניות שהייתה נהוגה אז שחרר הצבא שחרור מוקדם את אלו שהתכוונו להצטרף ליישוב-משלט שהיה מוקם בסמוך לאחד הגבולות.       

 

אני באותו מעמד כלל לא הכרתי את ישראל ותהיתי איך הוא בכלל הגיע אלי. התברר שאת שמי מסר לו אלי ש. שכבר בירר בחטיבה באיזה גדוד אני משרת והיכן הייתי מוצב באותו זמן.

אלי, שמואל גטר ואני גדלנו בשכונת בורוכוב. יחד למדנו בבית הספר העממי ויחד ביקרנו בקן השומר הצעיר. לימים התפרק הקן ורבים מחבריי הלכו להכשרה לעין השופט, ומשם התגייסו לפלמ"ח ולמלחמה ולאחר מכן הקימו את קיבוץ הראל. במשך כל השנים שמרתי איתם על קשרים הדוקים. פרק זמן מסוים אף הייתי איתם בעין השופט. אולם אני בחרתי, בעצת אבי, להמשיך את לימודיי בבית הספר המקצועי "מקס פיין"  כדי לרכוש מקצוע בו השתלמתי בענף המסגרות. את בית הספר סיימתי זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.                       

כששמעתי מאיטקין כי כמה מחבריי הוותיקים נמצאים בהראל נתתי לו את הסכמתי. איטקין כמו אלי ש. יודע לגלגל עניינים, כך שכעבור שבועיים לערך נקראתי למטה הגדוד ושם נאמר לי לארוז את חפציי ולנסוע למחנה בתל ליטווינסקי (כיום תל השומר) שם ישחררו אותי מהצבא. כאשר שוחררתי שחרור מוקדם נאמר לי, כי בהגיעי להראל מזכירות הקיבוץ צריכה לאשר את הגעתי למקום, כדי שלא אנצל את השחרור המוקדם ואחזור לי הביתה.                 

 

בתקופה הראשונה בהראל החבר'ה הפלמחניקים הסתכלו עלי מלמעלה למטה כי אני הגעתי מהחי"ש, כאילו רק הם לחמו ורק הם הריחו אש. לי זה לבסוף נמאס והטחתי בפניהם של השוויצרים האלה, שאני כלל לא בטוח אם הם, הפלמחניקים הדגולים, בכלל הריחו אש. כפי הנראה שקלעתי למטרה משום שהם חדלו להציק לי. החבר'ה הרציניים כמו אליק ואליניו מעולם לא נופפו בדגל של הפלמ"ח.                      

 

 

"נקלטתי" במסגרייה                                     

כאשר שאלו אותי איך נקלטתי בקיבוץ השבתי, כי להיקלט נקלטתי במסגרייה. כאן התחלתי לעבוד מיומי הראשון במשק ובמשך כל השנים עבדתי יחד עם אליק. שנינו היינו בוגרי בתי ספר מקצועיים ובעבודה השלמנו האחד את השני. הוא היה בוגר בסמ"ת ואני בוגר מקס פיין. לו היה ידע רב ממני בתיאוריה ואילו לי היה ניסיון רב ממנו בעבודה מעשית. הוא תכנן ואני הלמתי בפטישים. הידידות בינינו נרקמה מהיום הראשון והיא הלכה ונתחזקה במשך השנים. סמכנו מאוד איש על רעהו ואינני זוכר שאי פעם הייתה בינינו מחלוקת.

אליק מטבעו היה שתקן ועוד איזה שתקן. אליק היה יותר ישר מסרגל,  אחראי, הגון, אכפתי וצנוע, ובתחום שלנו בעל מקצוע מעולה. לקיבוץ שלנו היה מזל גדול שהיו לו בעלי מלאכה מעולים, כך שהחברים  בעבודה שלא כל כך ידעו לטפל ולהפעיל את הכלים ואת המכונות ידעו, כי בכל תקלה שתקרה להם אנחנו והמכונאים נתקן כל מה שצריך וגם נגיע אליהם, במידת הצורך, לשדה.

ותיקים בינינו יסכימו איתי, שבעלי המלאכה היוו את מרכז הכובד של הקיבוץ. אנחנו היינו מעורבים לא רק בהתקנה ובבנייה אלא גם בעבודה היומיומית. אין יום שלא הזעיקו מישהו מאִתנו לתקן תקלה בשדה או במשק. לצערי הרב חלק  מהחברים לא היו מודעים לזה והתייחסו לבעלי המלאכה כמי שעשו להם חיים קלים, בעיקר בחורף שעבדו מתחת לגג. כבר הזכרתי את העובדה שאין ספור פעמים הוזעקנו לשדה בין בקיץ ובין בחורף לתקן תקלות, אם זה בכלי מסוים, בטרקטור, בקומביין או במכבש. לצערי היו תקלות שאפשר היה למנוע אותן אילו העובדים היו מקפידים יותר. גם חוסר הניסיון תרם את חלקו. במרוצת הזמן צברנו ניסיון וידע שהקלו עלינו בעבודה השוטפת. כמו כן נעזרנו רבות באנשי המחלקה הטכנית בקיבוץ הארצי. שמרנו איתם על קשר הדוק והם נחלצו תמיד לעזרתנו במהירות וביעילות.                    

                                 

המסגרים  בשדה

 

גניבת הרלסים והישיבה במעצר                            

גם כאן ותיקים יודעים, כי את מרבית הסככות והמכלאות לבקר ולצאן במשקים החקלאים באזור שלנו, הקימו באמצעות רלסים ולוחות פח ש'נלקחו' מהכפרים הערבים בסביבה, שניטשו על ידי יושביהם במלחמת השחרור. היה ברור לנו ולחקלאים אחרים באזור כי זו עבירה על החוק, אולם נהגנו כך משום שהמדינה הייתה מצויה אז במצוקה תקציבית נוראה וגם אנו הרגשנו בזה על כל צעד ושעל. כך שברירה אחרת לא הייתה. אם רצית לבנות סככה או גדר לרפת ולדיר נאלצת לקחת בעיקר רלסים מהכפרים הנטושים. ועוד, כשנוכחנו כי יש לנו שותפים בדמותם של 'סוחרים' – ספסרים בעיקר מרמלה, שפשטו על הכפרים הנטושים ועשו כאן כמו שאומרים כסף טוב, העדיפו כל החקלאים באזור ליטול מאותם כפרים ציוד לבניית משקיהם. כמו שציינתי, ידענו שבמבצעי ה"רכש" האלה אנו עוברים על החוק וכשלבסוף נתפסנו ונעצרנו,  חדל ענף ה"רכש" בקיבוץ להתקיים.                         

 

במבצע ה"רכש" בו נטלתי במקרה חלק  נתפסנו על חם.  היה זה עבורי המבצע האחרון. וזה אשר אירע: הגיעה אלינו ידיעה על מצבור גדול של רלסים סמוך למושב מחסיה לא רחוק ממשטרת הר-טוב. כל הסימנים הצביעו שאת המצבור הזה ריכזו סוחרים – ספסרים שעמדו לקחתו. חשוב לציין שהיה אז מחסור חמור בארץ בברזל על כל סוגיו. החלטנו להקדים אותם ולקחת את שללם. יצאנו כמה חבר'ה למקום עם המשאית שלנו על מנת להעמיס במהירות את הרלסים ולהסתלק. הכל התנהל כמתוכנן וכשסיימנו יצאנו לדרך. והנה בקרבת המשטרה הבחנו בשוטר רוכב כשלידו כמה אזרחים עם פנסי רוח עומדים באמצע הכביש. החבר'ה שישבו בקבינה ניהלו עם השוטר שיחה קצרה כשלפתע הנהג שלנו הסתובב במהירות וחזרנו על עקבותינו. מאחר שהתברר כי עלו עלינו וכי את הרלסים ריכזו במקום חברי המושב כדי לבנות באמצעותם בית כנסת במושב, מיהרנו לפרוק את המשאית ולשוב למשק. אולם בהגיענו לקרבת המשטרה כבר המתינו לנו כחמישה שוטרים רכובים על סוסים שהורו לנו לעצור. לידם עמדה כבר חבורה של תימנים מהמושב נסערים מאוד ובסמוך להם המא"ז שהיה חבר צרעה.                             

השוטרים הורו לנו לרדת מהרכב והודיעו לנו שאנו עצורים באשמה של ניסיון לגנוב רלסים, רכושם של אנשי המושב. אנחנו טענו בתמימות שלדבר אין שחר, עובדה שהמשאית שלנו ריקה. לשאלתם מאין באים אנו באישון לילה הסברנו, שהעברנו מיכלית עם מי שתייה לפועלים שעבדו  בסלילת הכביש.  לשאלה אם לשם כך נזקקנו לחבורה כה גדולה גמגמנו משהו.

 

התברר כי שומרי הלילה במחסיה חשו שמשהו מתרחש היכן שרוכזו הרלסים והם מיהרו להזעיק הן את המשטרה והן את המא"ז.  השוטר הראשון וכמה מהמתיישבים סיפרו מה שאירע בפגישה הראשונה ואיך סבנו על עקבותינו ונמלטנו עם הרלסים הגנובים כדי למהר ולהיפטר מהם. מי שהיה המום מכל העניין היה המא"ז חבר צרעה, הקיבוץ עימו היו לנו קשרים מצוינים. אולם בשיחה שקיים עם סמל המשטרה הוא לא הצליח לשכנע אותו לעבור לסדר היום ולשחרר אותנו, שהרי הרלסים, אם אכן נלקחו על ידינו, כבר הוחזרו למקומם. כפי הנראה שאת אותם רלסים נטלו אנשי המושב מהיכן שנטלו – ברשות. התימנים ששמו לב כי המא"ז שלהם בידידות אִתנו, תבעו מהשוטרים בתוקף לאסור אותנו.                                          

וכך הובלנו אחר כבוד לחדרי המעצר במשטרת הר-טוב. אני ישבתי בתא עם תושב בית-שמש שנאשם כי הכה את אשתו. מפקד משטרת הר-טוב היה אז הקצין תבורי לימים מפכ"ל המשטרה. הסמל שעצר אותנו התנהג בקשיחות מפני שלדבריו היו לו כבר חיכוכים עם חברי קיבוצים בסביבה. בבוקר שלמחרת לאחר שעשינו מהומה בתביעה שיוציאו אותנו מתאי המעצר, איפשרו לנו להסתובב בקומתו השנייה של הבניין.

 

למרבה המזל במהומה בלילה הצליח דוד נהיר להסתלק, להגיע לקיבוץ ולספר על מה שקרה. ישראל איטקין הכל יכול, מיהר למשטרת הר-טוב כדי לנסות ולשחרר אותנו לפחות בערבות, אבל כמובן שלא היה לו כסף להפקיד עבורנו כערבות ואנו נשארנו במעצר. בינתיים הועברנו למשטרת אבו-גוש וכאן נפתח לכל אחד מאִתנו תיק ונלקחו ממנו טביעת אצבעות. פושעים לכל דבר. לא זכור לי אם היינו עצורים יומיים או שלושה. מכל מקום איטקין שב אלינו עם עורך דין מטעם הקיבוץ הארצי ששחרר אותנו בערבות עד למשפט. מאז אנו ממתינים שנוזמן למשפט. בינתיים חל כאן חוק ההתיישנות. התייחסנו למקרה הזה כאל הרפתקה משעשעת אולם ענף ה"רכש" נמחק מאז מסידור העבודה ולתמיד.            

 

 

 

 

 

"במשלט"  4.10.51

 

לפרויקה!

בהשתתפות כנה בצערך אנו מלווים אותך בהיקרעך מתוך חמימות ביתך

הנוח (בהראל העתיקה) ובצאתך על כורחך לקראת חיי חלוציות מחודשים –

מקלחות קרות, מרחקי הליכה בלתי רגילים, ועוד.

 

                                                             איתך במכאוביך – ידידיך ומוקיריך

 

 

התקנת הגנרטור

 

תקופה חדשה – בנקודה החדשה.                                       

המעבר לנקודה החדשה נמשך זמן רב והיה קשה לכולם, אולם מטבע הדברים לנו בעלי המלאכה היה קשה פי כמה. היינו טרודים בבניית הסככות בחצר המשק, בבניית המקלחת וחדר האוכל  ומה לא. אינני יודע איך היינו מסתדרים ללא הרלסים ולוחות הפח שריכזנו. אולם כשאמורים היינו לבנות את המתבן שגובהו היה כשישה מטרים, קיבלנו מהמחלקה להתיישבות צינורות לבניית השלד. לאחר שריתכנו והכנו הכל להקמה, צריך היה לצקת משולשים מבטון אליהם היינו אמורים לחבר את הצינורות.

שמעון למסקי, שהגיע אלינו מקיבוץ סער ועבד שם ובחיפה בבניין, לקח על עצמו את המשימה. בבוא היום כאשר הרמנו את השלד בחלקים וחיברנו אותם למשולשי הבטון גילינו הפרשי גבהים. שמעון מסתבר לא הקפיד לצקת את משולשי הבטון בגבהים מתאימים לשטח. לכן נאלצנו לפרק את מה שכבר התקנו ולקצר את הצינורות כך, שהשלד לא יהיה עקום. עבדנו כל כך קשה ורק הצרה הזו הייתה חסרה לנו. לבסוף זה התקבל פחות או יותר בסדר. את ציפוי השלד כבר ביצע קבלן שנשלח אלינו על ידי המחלקה להתיישבות.

זה היה בתחילת הסתיו וצריך היה למהר ולאחסן את חבילות החציר והקש שהובלנו משטחי הפלחה שלנו לפני רדת הגשמים. אני זוכר שישראל איטקין האיץ בנו לסיים את העבודה מהר ככל האפשר. אנחנו והוא היינו מאושרים כאשר עם רדת הגשם הראשון חבילות החציר והקש היו תחת גג. לא אגזים אם אומר, שהיו לא מעט מקרים ומצבים שאילצו אותנו, המסגרים והמכונאים, לעבוד מסביב לשעון. לא כל החברים שמו לב לזה וידעו להעריך זאת.                                  

                

ייסוד אגודת בעלי המלאכה בקיבוץ הראל.     

ואלה היו חבריה:

מסגרים: אליק צביאלי, פרויקה זיגר וינקי, הלא הוא יעקב קופרווסר.    

מכונאים: דוד נהיר וחיים זילברמן.

נגרים: שי גפן ומיכאל לוי.

חשמלאי: עמיהדר זסלבסקי.  

נהג: צ'יטה – הלא הוא שלמה גמליאל.

חצרן: חיים פארווי.                             

אני נתמניתי יו"ר האגודה בתמיכת כל החברים. התאגדנו משום שהיו לנו בעיות משותפות שמוסדות הקיבוץ, כמו סידור העבודה, העדיפו להתעלם מהן. למשל, סירבו לספק למסגרים ולמכונאים מגפיים לחורף בטענה, שאנו עובדים במקום יבש ותחת גג. זה שאנו נקראנו לעתים קרובות לשדה לתקן כלי או טרקטור שאירעה בהם תקלה, גם אם זה היה בעיצומו של חורף, כאשר נאלצנו לעבוד בבוץ  עמוק, בכך ועדת משק לא התחשבה. והיו תקלות רבות חלק  באשמתם וחלק שלא באשמתם.                        

 

 

אליק  בעבודה במסגרייה

 

 

זכור לי שהתלוננו על שי גפן שאיננו עומד במשימה של בניית ריהוט לחדרי החברים. אבל לא לקחו בחשבון ששי ומיכאל היו טרודים בתיקונים בצריפי המגורים במיוחד בחורף, או עבודות נגרות בחדר האוכל. ידיו של עמיהדר החשמלאי שלנו היו תמיד מלאות בעבודות תיקונים ברשת החשמל ולכן הוא לא הספיק למלא אחר בקשות רבות של חברים, ואלה רטנו בלא שביררו את הסיבה. בקיצור, אנחנו בעלי המלאכה, שעבדנו האחד בקרבת רעהו ונקשרו בינינו קשרי ידידות, חשנו עצמנו כקבוצה מלוכדת שצריכה לא פעם להילחם על זכויותיה. כך קמה  האגודה שלנו, ממש באורח ספונטני. התחלנו אפילו להוציא לאור עלון משלנו אבל לא עמדנו בזה, כי כתבנים כמו דוביניו ויצחקל'ה שור לא היינו. גם היינו טרודים מאוד בעבודה לפעמים סביב השעון. כאשר הקמנו את האגודה היה בינינו מעין הסכם לא כתוב, שאצלנו, בחצר שלנו: פוליטיקה אאוט !                               

 

ביטאון פועלי המלאכות בקיבוץ

 

אנחנו לא עסקנו, כמו קבוצת חברים מסוימת, בעניינים פוליטיים. ידענו שהדבר החשוב ביותר עבורנו כאן הוא בניין המשק, מה גם שהיינו בתחילת הדרך. היו אצלנו לא מעט חברים שעבדו מאוד קשה, שנפלו מהרגליים. הם צברו בנק שבתות עצום אך מעולם לא פדו אותם, ולעומתם היו חברים שהיו חייבים ימי עבודה לסידור.

במסגרייה פתחנו קופה קטנה ולמה כוונתי. בסביבה שלנו היו רק שלוש מסגריות: בנחשון, בצרעה ואצלנו והן היו מרוחקות זו מזו. מה יעשה למשל חקלאי מכפר-אוריה או מצלפון שנזקק בדחיפות לתקן למשל חלק ממחרשה? לאן יפנה? אז הם פנו אלינו. להשיב פניהם ריקם לא יכולנו. כמובן שעשינו הכל למלא את מבוקשם.  אך הם לא רצו מתנת חינם ובצדק. ואנו לא יכולנו לגבות מהם מחירים ריאליים עבור התיקונים, כאשר ידענו שמצבם הכלכלי לא טוב משלנו ולעתים אפילו יותר גרוע. לכן גבינו מהם סכומים מאוד צנועים. ואז התלבטנו, אם להעביר את הכספים האלה לגזברות. ידענו ששם זה בור ללא תחתית. לכן החלטנו לקיים קופה קטנה ובסכומים הצנועים שהצטברו במשך הזמן רכשנו למסגרייה פריטי ציוד נחוצים כמו: מסורי פלדה קטנים או מברגים מיוחדים, שרכז הקניות לא הזדרז לקנות עבורנו. נכון, ידענו שאנו עוברים במעשה זה על תקנות הקיבוץ אבל לא חשבנו שאנו עושים כאן מעשה רע.                            

 

אני מודה שאני לא הייתי מעורב די הצורך בחיי החברה והתרבות במשק ולכן אינני יכול להתייחס לעניין המיזוג החברתי בקיבוץ שלנו. אני, מכל מקום, לא השתייכתי לקליקה של הפלמחניקים ולא לזו של התרבותניקים. חבריי הקרובים היו אלה שעבדתי במחיצתם וכוונתי לבעלי המלאכה. אנחנו גם נהגנו בארוחות או בשיחות קיבוץ ובמסיבות לשבת ליד שולחן אחד. החבילה התפרדה כשהחבר'ה התחתנו, אבל שמרנו בינינו על קשר הדוק במשך כל השנים. אנחנו לא היינו מעורבים במהומות הפוליטיות בקיבוץ, אבל עמדנו מהצד וראינו איך הקיבוץ שלנו מאבד את עצמו לדעת. ראינו, אבל להשפיע על אנשים שעמדו במרכז פעילות זו לא יכולנו, הרי היינו בסך הכל בעלי המלאכה בקיבוץ ובעניינים כגון אלה מי בכלל היה מקשיב לנו. אני כמו חברים רבים מצטער, מצטער מאוד שכך הכל נגמר.                                         

 

 

"במשלט"  1954

 

איחוד המוסך והמסגרייה – צעד קדימה בארגון "העורף היצרני"

 

התפקידים בענף

אחראי לענף – פרויקה. סידור עבודה יומי עריכת תכנית שבועית בהשתתפות העובדים. אינפורמציה. נציג בועדת תכנון וקשר עם הנהלת המשק, רישום עבודה.

אחראי לטרקטורים – חיים ז.  רישום עבודת המכונות, אחריות לביצוע הטיפולים במכונות ושמירת הציוד.

מחסנאי –  ינקי בעתיד כמובן.  ריכוז הזמנות ובעתיד היותר רחוק אולי גם קניות.

פוליטרוק" -  דוד נהיר.  חוג טרקטוריסטים, חינוך רעיוני

nrH