שמואל גטר

שמעוני מרדכי ולידיה • 19/11/2014 כניסות

ב- 28 באוקטובר 1948, בשלהי מלחמת העצמאות, התקיים הטקס החגיגי של העלייה על הקרקע. בהמולת הבנייה כמעט ונשכח זכרם של שבעה עשר מחברינו שנפלו בקרבות. רק כעבור זמן הוקמה אנדרטה לזכרם בלב יער אורנים שנטענו.

הטקס הסתיים וכעבור יום או יומיים התפזרו אחרוני האורחים, אלו שבאו לסייע, ואלו, כמוני, שהיה צריכים לחזור לצבא – איש איש לדרכו. 

וכך על גבעה בצד דרך בורמה, במרחק של יותר מעשרה קילומטרים מקבוצת חולדה - היישוב היהודי הקרוב ביותר - צץ לו מחנה קטן. ניצבו כאן כמה צריפונים, כמה אוהלים וכשישים צעירות וצעירים שלבוגר שביניהם ספק אם מלאו אז יותר מעשרים שנה. לבד במרחב בו שכנו עד לפרוץ מלחמת העצמאות כפרים ערבים רבים שתושביהם נטשום או גורשו מהם במהלך המלחמה.  זה היה קיבוץ הראל בתום יום העלייה על הקרקע.                    

 

שנה ראשונה

כל הבחורים במקום היו עדיין במעמד של חיילים המחזיקים למעשה את קו הגבול לאורך דרך בורמה. רק בחודש פברואר 1949 השתחררו אחרוני החברים משירות פעיל ובכללם חברים מהכשרת נגבה. בעיצומו של חורף קר וגשום נמצאנו על הגבעה כמאה חברים. במחנה הוקמו כבר רוב המיתקנים האלמנטריים הדרושים לקיום: צריף פח גדול ששימש חדר אוכל ומטבח, צריף פחים נקוב שהותקן כמקלחת, בה היה מתקן (ברנר) לחימום מים. וסמוך לה, בסככה נפרדת, הותקנה המכבסה ולידה צריף ה"קומונה", בו אוכסנו וטופלו כל בגדינו.

סביב אזור המגורים ניצבו כמה צריפוני פח זעירים המסתירים בורות חפורים ששימשו כשירותים, כמובן ללא מים זורמים. בסככת פח נפרדת הוצב גנרטור דיזל שאיפשר הפעלת תאורה  בלילות. 

בסככת פח נוספת שהותקנה כמסגרייה כיהנו אחר כבוד אלה שהאמינו, כי "האל שיצר את הברזל לא רצה בעבדים" - דהיינו בחקלאים. בסככה שממול שכנה הנגרייה, בה שייקה ועוזריו הכינו רהיטים לחדרי החברים: שולחן, שני שרפרפים וכוננית - ריהוט בסיסי לכל חדר. בבית חווה נטוש כקילומטר מהמחנה הותקנה מאפייה. בסככה נוספת עמדו שני טרקטורים  ולידם מספר כלים חקלאים ופלטפורמה. בחצר ה"משק" חנו משאית וטנדר, ומה עוד? נדמה שזה הכל …       

חלק מהחברים התגוררו בצריפונים של שלושה על ארבעה מטרים – שמונה אנשים בצריפון. היתר התגוררו ארבעה באוהל. היה צפוף ולא הייתה שום פרטיות. יותר מכל היו קור ורטיבות, אבל הייתה תחושה ואווירה של חג מתמשך.

 

דרך עפר כארבעה ק"מ אורכה הובילה לקיבוץ. היו מגיעים לדרך זו  מכביש הגבורה  שנסלל והושלם זמן קצר לפני כן. כביש זה חיבר בין כביש מסמיה - לטרון לכביש שער הגיא – הר-טוב ועקף את מובלעת לטרון, בה החזיק הלגיון הירדני. בכביש זה התנהלה באותם ימים התחבורה בין תל אביב לירושלים, דרך ארוכה ומתפתלת, וכל זה כדי לעקוף את מובלעת לטרון - מצב שנמשך עד תום מלחמת ששת הימים בשנת  1967 .

דרך העפר לקיבוץ חצתה שני ואדיות, והייתה מכוסה במרבד אבק בקיץ ועיסת בוץ דביק וטובעני בחורף. משאית שהגיעה בחורף צריך היה לגרור אותה באמצעות טרקטור, תחילה בבוץ הטובעני ואחרי כן במעלה הגבעה לחצר המשק. מבצע כלל לא פשוט.

בתנאים אלה עברנו כאן שלושה חורפים שהקשה מכולם היה ב- 1950, כאשר שלג כיסה אזורים רבים בארץ במשך שבוע תמים, וכשנמס הותיר אחריו בוץ ושלוליות מים. במיוחד היה קשה בחצר המשק, מאחר שלא היו שבילים מרוצפים בין הצריפים ואנו בוססנו בבוץ. כל אותו חורף היו נעלי כולנו רטובות כל הזמן. קשה במיוחד הייתה השהייה במשלט שמעל המשק, כאשר תעלות הקשר, העמדות והבונקרים היו מוצפים במים. שהינו בעמדות אלה כל אחד בתורו מרדת החשכה עד אור יום המחרת.

הבדידות, הקור והרטיבות היו אז רק חלק מהקשיים של חיי היום יום בקיבוץ בשנתו הראשונה, שהייתה גם שנתה הראשונה של המדינה. על כל אלה העיב המחסור במזון. התזונה הייתה דלה ולא מספקת. אמנם כחיילים  סיפק לנו הצבא מצרכי מזון, אך לא היה בהם כדי להזין את כל החברים. מכל מקום זה היה טוב מלא כלום.                                       

ההתמודדות עם הקשיים הכלכליים                                     

חלפו כמה שנים עד שראינו הכנסות של ממש מענפי המשק. בתחילה כלל לא היה משק ובלית ברירה יצאנו לעבודות חוץ. עבדנו בייעור אצל הקרן הקיימת, עבדנו במחצבת מ.ע.צ ליד קיבוץ נוה אילן וכשומרים על ציוד של מ.ע.צ בכל המרחב בין רמלה וירושלים, ועבדנו בסלילת המשך כביש הגבורה מצומת נחשון עד רמלה. חלק מהבנות עבדו כמורות וכגננות שכירות ביישובי הסביבה ובקיבוץ נגבה. אבל ההכנסה מכל הפרנסות הללו הייתה דלה מאוד.

ככל שהתקדמנו בבניית ענפי המשק הפחתנו את מספר העובדים בחוץ. אולם מהענפים שהוקמו עדיין לא היו הכנסות, וכך פחתו בהדרגה מנות המזון, הלכו והידלדלו. את הלחם אספנו מההחזרות של קונים למאפיות ברמלה. היה זה לחם ישן בן ארבעה או חמישה ימים. לארוחת בוקר קיבל כל אחד  חצי ביצה ולעתים רק רבע ביצה, מעט ריבה שדוללה במים, והוא הדין בלֶבֶּנִיָה שדוללה גם היא במים. דייסת הבוקר הוכנה עם כמות הולכה ופוחתת של חלב, ולבסוף ללא חלב כלל. מצב זה הלך והחמיר ככל שצורכי המשק ההולך ונבנה חייבו  החזרת  חברים מעבודות חוץ לעבודה בבית.                                             

 

1949  – עם העלייה ההמונית                                 

 בשנת 1949 החלה העלייה ההמונית לארץ - ממחנות המעפילים בקפריסין וממחנות העקורים באירופה וכן מתימן ועיראק. תוך שלוש שנים בלבד שולש מספר היהודים בארץ ועימה מצוקה כלכלית חמורה של המדינה אשר זה עתה סיימה מלחמה ארוכה ועקובה מדם – מלחמת העצמאות.

לכן מכאן ואילך נמנעו מאִתנו עבודות במחלקת עבודות ציבוריות ועבודות ייעור אצל הקרן הקיימת. מקומות עבודה אלה נמסרו לעולים חדשים וכך הוחמר מצבנו הכלכלי עוד יותר.               

המוסדות המיישבים אמנם סיפקו לנו מיכון חקלאי, מימנו הקמת מבני משק, רכישת בעלי חיים, זרעים ודשנים. עם זאת באותם ימים לא חשבו בדבר הצורך בהון חוזר על מנת לרכוש מזון וציוד בסיסי אחר עבור מי שעבדו בהקמת ענפים ומבני משק, אך טרם ייצרו דבר. מאליו מובן כי נבצר אז מאִתנו לרכוש בגדים ונעליים. לכן לבשנו מה שנשאר לנו מהצבא ומה שהבאנו מבית ההורים.

במציאות לבשנו, לדעתי, בלויי סחבות. למרות כל זאת אינני זוכר שחברים התלוננו על כך.  חיינו את החוויה של הקמת המדינה, חיינו אז באופוריה של מי ששרדו מהמלחמה וזכו להקים יישוב חדש. המחסור לא הציק לנו, מה גם שמצבם של העולים אשר זה מקרוב באו היה חמור משלנו.

אלו מחברינו ללימודים ולשירות הצבאי, שחזרו עם שחרורם העירה, החלו תופסים עמדות חשובות במוסדות השלטון ההולכים ומתארגנים. הם  עשו לביתם אבל לא עוררו בנו קנאה. נהפוך הוא, לנו הייתה תחושה של עדיפות מוסרית על היותנו חלוצים לפני המחנה ועל היותנו טובים ומועילים יותר מכל בחינה.

בתוך קשיים אלה נרקמו חיי הקיבוץ והוקמו מוסדותיו: מזכירות, ועדת משק, ועדת חברים, ועדת תרבות ועוד ועדות. נבחרו ממלאי תפקידים כמו: מזכיר וגזבר, מרכז קניות ומא"ז (מפקד אזור), רכזי ענפים ומרכז משק. כך נכנסו החיים למסלולם, אמנם אט אט, אבל נכנסו לשגרה. עבודה ועבודה ושוב פעם עבודה. שמירה ופעילות בוועדות, אסיפות קיבוץ בכל ליל שבת ופעילות תרבותית מגוונת. מסיבות, חוגים, לימודים, כל אלה  סחפו וליכדו את כל החברים.. מסגרת חיינו הלכה והתגבשה.                               

תוך זמן לא רב נחלצנו גם מבדידותנו. מעבר לרכס מדרום לנו הוקם קיבוץ צרעה על ידי משוחררי הגדוד השלישי בחטיבת יפתח. מזרחה על ההרים הוקם יישוב נוסף של פלמחניקים הוא קיבוץ צובא. ודרומה-מזרחה התנחלה הכשרת "תל כיף" - הלא היא ההכשרה של מירי - בכפר הערבי הנטוש בית נטיף שבעמק האלה, לימים קיבוץ נתיב הל"ה. על חורבות חולדה הערבית הוקם קיבוץ משמר דוד, ובהמשך בכביש מסמיה – לטרון, מערבה מאִתנו, ליד חורבות מחנה המעצר לטרון, הוקם קיבוץ נחשון.

בכל המרחב יושבו עולים חדשים בכפרים הערבים הנטושים, חלקם במעברות ואחרים במחנות אוהלים אשר תוך שנים ספורות הפכו לעשרות מושבים. וכך מבלי משים חלפה לה שנת 1950 ונכנסנו לשנתנו השלישית במקום.                                 

 

בסבך התמורות                                 

כבר במהלך שנת 1950 החלה נשירה של חברים מהקיבוץ, תהליך שמכאן ואילך צבר תאוצה.  ללא רעש קמו חברים ועזבו. מי לצורך עזרת הורים, מי אל בן או בת זוג שמחוץ לקיבוץ ומי סתם כך אפילו בלא לנמק או לתרץ.                   

המחסור בידיים עובדות העיק יותר ויותר, חברים עבדו תקופות ארוכות שבעה ימים בשבוע משעת בוקר מוקדמת עד רדת החשכה בלא לספור את השעות. כל חבר שעזב החמיר את המצב. בשנת 1951 קלטנו לשמחתנו את ההשלמה הראשונה - הכשרת גן שמואל. הייתה זו קבוצה של חברי תנועה מפולין ששרדו את השואה, התלכדו במחנות העקורים אחרי המלחמה ועלו ארצה. בגן שמואל הם למדו עברית והכשירו עצמם לחיי קיבוץ. הצטרפותם אלינו פתרה זמנית את המחסור בידיים עובדות שהעיקה עלינו מאוד. עם זאת התעוררה בעיה חברתית חדשה שהיה עלינו להתמודד עימה ללא הכנה מתאימה. כוונתי לאותה הבנה ורגישות שנדרשו מאִתנו, הפלמחניקים המחוספסים, בהתנהגותנו עם ניצולי שואה פגיעים ורגישים, שההוויה והקודים שלנו לא היו מוכרים להם. הם כמעט לא דיברו על מה שאירע להם שם, ואנו לא רצינו כל כך לדעת, כך שנוצר חסם בתקשורת. לכן לפלא בעיניי כי ברבות הימים  כמעט כל בנות ההכשרה נישאו ל"ותיקים" בקיבוץ.                       

שנת 1951 התקרבה לקיצה ואנו עמדנו בפני תמורה דרמטית בחיינו. התברר שזהבה, רעייתו של ברל'ה, עומדת ללדת את בכור ילדי הקיבוץ. כולם ידעו מה קורה בחיי משפחה אולם איש לא לקח זאת בחשבון. המחנה מפוצל, חברים גרים עדיין באוהלים או שבעה-שמונה בצריפון. אין לנו הכנסות וכמעט אין לנו אוכל. לאן שלא פונים חסרים עובדים ועכשיו צריכים להקצות צריף לבית ילדים, להקצות עובדות לטיפול בילדים העומדים להיוולד, לרכוש ציוד ובגדים ומה לא. בדרך פלא הרו כל החברות שהתגוררו בחדרי משפחה. הם, הבנים והבנות, באו בזה אחר זה  ביניהם גם נימי של מירי ושלי. כך שבקיץ 1952 הייתה לנו קבוצה ראשונה של ילדי קיבוץ – שישה במספר – וכבר נודע על אחרים שבדרך.             

 

בין לבין, רוחות פרצים שהתחוללו אז בעולם חדרו גם לקהילה הקטנה שלנו שהייתה טרודה בבעיות של הקיום היום יומי. החל משנת 1950 התייצבה מדינת ישראל לימינו של הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. המלחמה הקרה, שהתחממה בעטיה של המלחמה בקוריאה, הקצינה את היחסים בין שני הגושים. זה היה הרקע הכללי שהשפעתו על חיינו בקיבוץ הייתה מכרעת ובמבט לאחור עד לפירוקו. בקיבוץ הייתה קבוצה גדולה של חברים שראו את העיקר בעשייה ובבנייה. להם הציקה בראש ובראשונה המצוקה שלנו בבית פנימה שהייתה ללא ספק קשה וממושכת. לעומתם חלק לא קטן מקרב החברים לא ראו עצמם מנותקים מהמציאות שמעבר לגדר הקיבוץ. חברים אלה היו ערניים למה שהתרחש אז בארץ ומהדרך בה ניווטה הממשלה את המדינה, כמו גם לגבי מה שהתרחש אז בעולם הרחב. אני הייתי אחד מהם. חבריי לדעה ואני בכללם התייחסנו במלוא הרצינות לקביעה שהתנועה היא אוונגרד. ראינו בסיסמה זו הנחיה והוראה לדרכנו בעשייה היום יומית. הבנייה של הקיבוץ הייתה חשובה לחבריי לדעה ולי כאמצעי ודרך להגשמת החזון ולא מטרה בפני עצמה.                  

וכך בהשפעה של האירועים בעולם ובכללם אלה שהתרחשו סביבנו התגבשו גם אצלנו שני מחנות. אמנם כולנו היינו מאוחדים במאמץ לבנות את המשק והחברה חרף הקשיים והמכשולים שעמדו בדרכנו, אולם החבורה שאליה השתייכתי לא הסתפקה בכך. לדידנו הקיבוץ אז לא היה חזות הכל. שתי הגישות שציינתי היו אז שכיחות כמעט בכל קיבוצי השומר הצעיר. לדעתי מה שייחד אז את הראל בקיבוץ הארצי היה, שהמחנה הזה שראה עצמו מתקדם ופרוגרסיבי כלל את רוב חברי הקיבוץ. הניגודים בין שתי הקבוצות היו לעובדה. יחד עם זאת הניגודים בין שתי הקבוצות מעולם לא הגיעו לכדי סכסוך. חיינו בצוותא עמוסים במצוקת הקיום היום יומי, מסורים באותה מידה לקיבוץ ועושים ככל יכולתנו לקידומו ולפיתוחו. החיים בקיבוץ נעו סביב לשלושה צירים: הפעילות המשקית, הפעילות החברתית – תרבותית והפעילות הפוליטית. חברים שונים אצלנו הדגישו באופן שונה את תחומי פעילותם, מה שגרם לא פעם לאי הבנות אולם מעולם לא הגיעו הדברים לכדי התנגשות של ממש, כפי שאירע לא אחת בקיבוצים אחרים.                            

 

זווית אישית                             

שנת 1950 הייתה גם שנה בעלת משמעות רבה בחיי האישיים. בשליחותי החלקית בתנועה התחדש והתעצם הקשר בין מירי לביני. עברנו כבר את גיל העשרים, עזבנו את בית ההורים והרגשנו צורך למסד את הקשר בינינו.                           

בקיץ 1950 עמדה מירי לסיים את לימודיה בסמינר ואת שליחותה בנוער העובד. היינו צריכים להחליט לאן וכיצד יוביל אותנו הקשר בינינו. לפנינו עלתה הבעיה מי יוותר, מירי על הנוער העובד או אני על השומר הצעיר, והיו לנו בעניין זה שיחות נשמה ארוכות. בסופו של דבר החלטנו להיכנס בהראל לחדר משפחה. סוף טוב הכל טוב. ואכן עם סיום לימודיה הגיעה מירי להראל. ועדת חברים הקצתה לנו "אוהל משפחה". התמקמנו בו עם מעט החפצים שהיו לנו ועם הספרים הרבים שהבאנו מן הבית. מירי שובצה לעבודת חוץ כמורה בקיבוץ נגבה. בתחילת ספטמבר עברה היא לשם והביתה הגיעה רק לסופי שבוע. את יום הנישואין שלנו קבענו ביום הולדתי הקרוב –  25.10.1950.

 

לקראת הסתיו חזרתי לעבודה מלאה בקיבוץ כאשר מראש אושר לי לעבוד בפלחה. הקדשתי כל רגע פנוי ללימוד, קראתי כל ספר בנושא שהצלחתי לשים עליו יד וקראתי כרכים שלמים של חוברות "השדה". שיננתי את הרכב הדשנים השונים, סוגי הגידולים ותכונותיהם. תמצתי את החומר והשתדלתי לסגור את פער הידע ביני לבין הפלאחים הוותיקים, אלו שעבדו בפלחה בהיותם בהכשרה בקיבוצים דליה, עין השופט ושער העמקים. ידעתי על פה את ההוראות של היצרן לכל הטרקטורים והכלים החקלאים שהיו לנו, אך מסתבר שכל זה לא עזר. התחלתי עבודתי בענף כטירון, כל שעשיתי נבחן בעין שופטת וחלף זמן רב והשקעה עצומה מצדי עד שזכיתי להכרת חבריי לענף וזכיתי להיחשב פלאח מן המניין.    

ראיתי עצמי חלק ממשהו גדול ההולך ונוצר בארצנו. כל מה שאירע ונוצר בקיבוץ היה גם אירוע אישי שלי. הייתי מזוהה לחלוטין עם היותי חבר בקיבוץ הראל, הייתי חלק מהכלל אבל נותרתי גם פרט.                      

 

הפעילות הפוליטית בהראל.

אותה תקופה, השנים הראשונות של המדינה, מאופיינת בהפגנות ומחאות רבות כתגובה למה שהתרחש אז בארץ ובעולם. הפגנות נגד האבטלה, בעד עבודה לכל - "לחם ועבודה",  בעד הטבות שכר וזכויות סוציאליות לעובדים, בעד שיכונים,  פינוי המעברות,  בעד שוויון זכויות למיעוט הערבי, נגד הממשל הצבאי ונגד הפקעת אדמות. גל שביתות שטף אז את הארץ,  ובהן הגדולות, הממושכות והאלימות ביותר, זו של הימאים וזו של עובדי תשלובת הטקסטיל "אתא". חברי הראל נטלו חלק פעיל בכל המאבקים הללו. לא עבר שבוע שבו לא עלינו על אחת המשאיות והגענו אל הרחובות בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בגליל -  ואיפה לא ?!

 

באותה תקופה הולכת ומתחממת המלחמה הקרה בין המזרח למערב, והסוציאליזם באותה עת צובר הישגים בכל פינות העולם. בגאנה, באפריקה, בבורמה, באינדונזיה, בקובה בים הקאריבי. ובאירופה - באיטליה ובצרפת המפלגות הקומוניסטיות הן הגדולות והחזקות ביותר. ביוון לוחמת מחתרת קומוניסטית לכיבוש השלטון, וכך באיראן ובקפריסין ואף בתורכיה. נראה כאילו הסוציאליזם עומד לכבוש את העולם כולו. בקוריאה ובווייטנאם מנהלות מעצמות המערב מלחמת מאסף לעצירת התפשטות הסוציאליזם. במאבק זה נוקטת מדינת ישראל עמדה ברורה של תמיכה והזדהות עם המערב ונגד הסוציאליזם. 

 

על רקע זה התנהל בארץ מאבק ציבורי מר ואלים בין תומכי הממשלה לשמאל. אנו בהראל ראינו עצמנו בחוד החלוץ של השמאל. באמונה מלאה ולוהטת בצדקת המחנה הסוציאליסטי המזוהה עם ברית המועצות, בהערצה עיוורת למשטר שם ולמנהיגו - סטאלין. השתתפנו בכל פעולת מחאה, בכל הפגנה, בכל פעולה שבאה להמחיש אמונתנו זו. היינו פעילים מאוד בתנועת השלום, והחתמנו ככל שיכולנו על עצומות שלה.

ראשית שנות החמישים היו השנים האחרונות של משטר סטאלין בברית המועצות. תקופה זו שם התייחדה באכזריות חסרת ההיגיון של העריצות הסטאליניסטית. הידע על כך היה קיים במערב מזמן, אולם אנו התייחסנו אליו כאל תעמולה אנטי סובייטית. מצאנו לעצמנו נחמה בטענה ש"כשחוטבים עצים נופלים שבבים", רוצה לומר, כי מה שקורה שם חיובי ביסודו, וגם אם נעשות שם שגיאות אל לנו לגנותן, אל לנו להצטרף למחנה המשמיצים. וכך בלענו את פרשת הרופאים, בה הואשמו ונשפטו רופאי הקרמלין היהודים בניסיון לרצוח את סטאלין.

 

כך קיבלנו והצדקנו את משפטי הראווה בצ'כיה, ברומניה, בפולין, בהם הואשמה, נשפטה וחוסלה המנהיגות ההיסטורית של המפלגות הקומוניסטיות באותן ארצות. בין המנהיגים הללו יהודים רבים. וכך כשסלנסקי, מנהיג המפלגה בצ'כיה, הודה שהיה סוכן בריטי, נשפט, וחוסל,  האמנו כי נעשה משפט צדק. היה זה פחות או יותר הקו בו נקטה אז גם ההנהגה של הקיבוץ הארצי ושל מפ"ם. אך  היו גם בקיבוץ הארצי ויותר מכך במפ"ם רבים שלא האמינו כמונו בצדק הסוציאליסטי. למען האמת, אני חייב להודות שגם בהראל היו חברים שלא סברו כמונו, ולא קיבלו את ההגמוניה הפוליטית שלנו -  של "אנשי הקו הנכון" -  כפי שנהגנו להגדיר את עצמנו. היה ויכוח במפלגה, בתנועה ובקיבוץ הראל. אני, מירי ורוב חברינו הקרובים הזדהינו ללא צל של ספק עם השמאל הקיצוני. לימים הדביק לנו חזן את כנוי הגנאי שמאלנים, לא שמאליים אמיתיים, כי אנשי שמאל אמיתיים הם אלו ורק אלו התומכים בקו אותו הוא מייצג. ואז נפתחה פרשת מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע, שהיה בשליחות התנועה בצ'כיה. הוא נעצר יחד עם אורנשטיין, הואשם בריגול, 'הודה' ונשפט למאסר ארוך. היה זה הקש ששבר את גב הגמל לגבי הרוב.

במפלגה ובתנועה יצאו בגלוי נגד משפט הראווה הזה ונגד הרשעתו של אורן. ואנו, "אנשי הקו הנכון", הצדקנו גם כאן את המשפט "הסוציאליסטי". נכנסנו למאבק. 'לחמנו' נגד האימפריאליסטים ומשרתיהם, נגד הממשלה ומדיניותה, ועתה גם נגד הנהגת המפלגה והתנועה. כל הצדק היה אתנו ורק אנו ידענו מה טוב ונכון לעולם, לישראל, למפלגה, לתנועה ולקיבוץ . ובינתיים הלך המשק מדחי אל דחי, כמעט כל ענף שניסינו לפתח הכזיב. כששלחנו מלונים  ל"תנובה" בירושלים שלחו לנו מברק ששכחנו לשלוח את הסוכר. כשגידלנו טבק לא רצו לקנות אותו מאתנו, למרות שהצטיין בכל התכונות למעט אחת, הוא לא  בער כראוי. כשהכינו תערובת להזנת אפרוחים בלול שמו בה קמח במקום קמח חלב והתוצאה הייתה שכל האפרוחים מתו. ברפת המליטו הפרות כמעט רק עגלים. ...

 

כן. כמעט שכחתי לספר שהעברת הקיבוץ למקום הקבע הושלמה. הוקם צריף שוודי גדול ששימש חדר אוכל, נסלל  כביש גישה מדרך הגבורה עד מרכז המחנה. היה לנו קו טלפון ולא היינו מנותקים יותר. הייתה לנו רפת ולול ומשתלה של עצי פרי ושטחי פלחה. גידלנו מספוא. נטענו מטעים על שטחים נרחבים. שיקמנו את מטעי הזיתים הנטושים של בית ג'יז, גידלנו תפוחי אדמה וירקות. היה לנו עדר כבשים. בחצר הייתה נגרייה, מסגרייה ומוסך. התחילו לפתח נוי, לסלול שבילים בין צריפי המגורים. אמנם את צרכינו עשינו עדיין לבורות מצחינים בשולי המחנה, וכדי לצחצח שיניים, שלא לדבר על מקלחת, הלכנו עדיין למקלחת המרכזית שליד חדר האוכל. בקיצור בצד ה'מלחמות' נמשכה הבנייה והעשייה, אבל מכל אלו לא הייתה פרנסה. ראויה לשמה.

מגיעה שנת 1953. ובלי משים חלפו חמש שנים, והתחלנו בהכנות לחג החומש. תכננו אותו להיות משהו מיוחד וגדול. תערוכה שתשקף את דרכנו, את המיוחד שלנו ואת הישגינו. מופע גדול של מקהלה השרה שירי מהפכה, להקת ריקודי עם, ומסכת מרכזית משירתו של פאבלו נארודה, המשורר הצ'יליאני המהפכן. וכל זה מתוקשר היטב בעיתונות ובשידורי קול ישראל. הכל היה פרובוקטיבי וקורא תגר על הממסד כולו, החל בתנועה ומנהיגיה, עבור במפלגה ובמוסדות המיישבים,  וגמור בממשלה ובאימפריאליזם האמריקאי כמובן.

הקיבוץ כולו נרתם חודשים מראש להכנת חג החומש, וזה מבלי להרפות את המתח בעבודה ובפעילות הלוחמנית שלנו ברחבי הארץ .בשנה זו היינו עסוקים מסביב לשעון ... ושרדנו. החג היה הצלחה לא רגילה, קהל עצום: מיישובי הסביבה, מהתנועה מהמפלגה, חברים מהפלמ"ח, חניכים, נציגי המוסדות,  נציגי ההסתדרות והצבא ומי לא?!! כל אלו פרי יוזמתו ותכנונו של יענקל'ה אגמון. הייתה זו ההפקה הגדולה הראשונה שלו, מעין פרומו למה שיעשה בשנים הבאות לאחר שיפרוש מהקיבוץ .

איש לא שיער אז שהראל תתקיים רק עוד שנה וחצי...

 

משסיימתי את שליחותי לתנועה, תוך ויכוחים אין סופיים נגד כמעט הכול, כאיש "החושבים נכון", נבחרתי באסיפת הקיבוץ להיות הגזבר,  גזבר שאין לו פרוטה בקופה ואין לו מה לגבות, אבל יש לו המון חובות לפרוע. ושוב כמעט לא הייתי בבית. הייתי יוצא בבוקר לתל אביב או לירושלים וחוזר עם חשכה. וגם אז הייתי עסוק עד מאוחר בישיבות עם רכז המשק, ועדת המשק, מרכז הקניות, מנהל החשבונות. נימי גדל, היה כבר בן שנה ועדיין לא יצא לי להיות ממש אבא. זה קרה רק אחרי שעזבנו את הקיבוץ .

 

 נותר לי לספר את סוף הסיפור של הראל מחג החומש ועד לעזיבתנו את הקיבוץ כעבור שנה, ועד התפרקותו של הקיבוץ כולו כעבור שנה וחצי. פרק זמן קשה, קשה מבחינה חומרית, וקשה רגשית.      

המהומה התחוללה על השאלה כיצד יש להתייחס למשפטי פראג? כיצד להתייחס להרשעתו של מרדכי אורן שם?  נוצר קרע בין "החושבים נכון" - השמאל הקיצוני -  בהנהגת  יעקב ריפתין ומשה סנה, לבין ההנהגה ההיסטורית של התנועה -  מאיר יערי ויעקב חזן. עד מהרה גלש הוויכוח ואיבד כל פרופורציה. היה ויכוח על קוצו של יוד. האם המפלגה היא סוציאליסטית-ציונית, או ציונית, סוציאליסטית (בלי מקף, עם פסיק באמצע ובסדר שונה). האם הסוציאליזם  שלנו הוא לניניסטי-מרקסיסטי או מרקסיסטי, לניניסטי? לכאורה ויכוח דבילי, ובמבט לאחור מפרספקטיבה של כחמישים שנה קשה להאמין שאנשים מבוגרים עסקו בשאלות אלו בכל הרצינות.

קשה להאמין שזה הרקע עליו נקרעו קיבוצים, התפלגו משפחות ונהרסו חברויות, אבל כך זה קרה אז. האמת צריכה להיאמר, הוויכוח היה אז הרבה יותר עמוק ואמיתי. הוא התנהל אמנם סביב סיסמאות בשפת קודים, אבל השאלה האמיתית שעמדה על סדר היום הייתה: האם להזדהות ללא סייג עם הקומוניזם כפי שהותווה והונהג על ידי ברית המועצות, כלומר להסתייג מהציונות. מירי ואני יחד עם חברינו לדעה בקיבוץ חשבנו שיש להצטרף למחנה הקומוניסטי, שהפתרון האמיתי של הלאומיות היהודית ייתכן רק כחלק מפתרון הבעיות החברתיות בדרך הקומוניזם.

עמדתם של רוב חברי הראל הייתה עם השמאל, בניגוד לעמדה ההיסטורית של התנועה. מוסדות התנועה הגיבו בחומרה נגד המתנערים מעיקרון הקולקטיביות הרעיונית של התנועה. עיקרון זה היה מיסודותיה המקודשים של תנועת השומר הצעיר, והפרתו הייתה בלתי נסלחת. ככל שהפגנו יותר הזדהות עם ריפתין וסנה כך פחת שיתוף הפעולה אתנו, כך פחתה העזרה הכלכלית שקיבלנו מהתנועה, וזו הייתה חיונית עבורנו כקיבוץ צעיר ולא מצליח במיוחד בעשייתו המשקית .

בסופו של דבר החליטה הנהגת התנועה על "רֶפֶרֶנדוּם" -  משאל עם בין כל חברי הקיבוץ הארצי. כל חבר יהיה חייב להצהיר בפני שיחת הקיבוץ ולחתום בכתב ידו על דבקותו בעקרונות התנועה, על אמונתו בחפותו של מרדכי אורן. הקיבוצים היו אמורים להרחיק מתוכם כל חבר שיסרב לענות על הרפרנדום, ולא כל שכן חבר שיענה בשלילה. ככל שקרב המועד גברה ההתלבטות בקיבוץ, גם של כל חבר בפני עצמו וגם של הקיבוץ ככלל. לא עלה אז על דעתי שאגיע למצב שאגורש מהקיבוץ. מאידך התנגדתי לעצם המשאל בגלל אופיו הלא דמוקרטי, ראיתי בו הפעלה של משטרת מחשבות. מה גם שלגופו של עניין  חשבתי שמצפונית איני יכול לענות בחיוב. לאחר התלבטות רבה ובהתייעצות עם חברים בקיבוץ ועם חברים בקיבוצים אחרים, התגבשה גישה  האומרת: "לדבר בשיחת הקיבוץ נגד הרפרנדום ובסיכום להודיע, כי מכיוון שאני רואה את מקומי בקיבוץ, אני חותם תוך מחאה". נדמה היה שבכך אפשר לצאת ידי חובה ולא להיות מוצאים מהקיבוץ. היו חברים בקיבוץ, ביניהם מירי, שלא הסכימו לתרגיל זה. מירי, אלי ש. ודוד כרמלי היו הבולטים בקבוצה זו, הם הודיעו מראש שיסרבו להשיב על הרפרנדום וכך יעמידו את חברי הקיבוץ  בפני הצורך להצביע על הרחקתם מהקיבוץ.

לא היו בינינו כל חילוקי דעות לגופו של עניין, המחלוקת הייתה טקטית, כיצד לנהוג במציאות הבלתי אפשרית מבחינתנו שהועמדנו בפניה. התחיל מסע של שכנוע ולחץ על קבוצת חברים זו כדי שיודיעו על פרישה מנומקת מהקיבוץ ויצילו אותנו, בני בריתם הרעיוניים וחבריהם האישיים, מהצורך להרים יד בעד סילוקם. הגיע יום הדין שבערבו התכנסו כל חברי הקיבוץ בחדר האוכל לשיחה הגורלית  בהשתתפות נציגים של מזכירות הקיבוץ הארצי. כל החברים, כולל אלו שלא  הזדהו עם הקבוצה השמאלית, דיברו נגד הרפרנדום שיביא להרס הקיבוץ. ובסופו של דיון ארוך התחיל המשאל. רוב חברי הקיבוץ השיבו בחיוב תוך הסתייגות, חלק ניכר, מהמיעוט, השיבו בחיוב. וקבוצה של חמישה חברים השיבו בשלילה  בהם מירי ואלי ש.

בתום השיחה, קרוב לאור ראשון של יום חדש, חזרנו מירי ואני לחדרנו, כשתחושת משבר קשה בקשר בינינו מרחפת באוויר. מה שקרה בשיחה לא היה מפתיע. לילות רבים של נדודי שינה עברו עלינו בהם ניסינו להגיע להבנה ולמנוע את פירוק הקשר בינינו. הופעלו עלי לחצים רבים שלא לפרוש מהקיבוץ מצד חברים לדעה בקיבוץ, ומצד אנשים שמאוד הערכתי את דעתם. גם היום איני מפקפק בכוונותיהם. בסופו של דבר סיכמנו מירי ואני שאצטרף אליה מיד לאחר החפיפה עם גזבר חדש שייבחר להחליף אותי.

למחרת האסיפה ארזה מירי את מעט הבגדים שהיו לה, חלק מספרינו, את נימי עם  מעט הבגדים שהיו לו, את מיטתו וצעצועיו, נפרדה מהחברים ויחד עם שאר העוזבים הוסעה בטנדר של  הקיבוץ אל מחוץ לקיבוץ - להרצליה. היה זה יום קיץ לוהט, סוף יולי 1954, העולם לא חרב!  בי נשבר משהו ...

עדיין לא הודעתי לאיש שהחלטתי לעזוב את הקיבוץ, איש כנראה לא האמין שאשאר, אבל כל עוד לא הודעתי דבר, כאילו דבר לא השתנה. חתימתי בצרוף חותמת הקיבוץ עדיין חייבה את הקיבוץ

מוקדם בבוקר. אחרי שמירי עזבה, נסעתי העירה לשגרת יום של גזבר. למעשה ידעתי שאני עוזב, אבל לא חשתי כך. הרגשתי מועקה נוראה, הרגשתי בושה בפני חבריי ובעיקר בפני עצמי. הרגשתי בוגד במשהו שהאמנתי בו הרבה שנים, שכל תהליך צמיחתי מילד לנער ולבוגר דרך המלחמה היה ממוקד בו ורק בו. הרגשתי אי נחת, כאילו הכל מצביעים עלי באצבע מאשימה הנה הבוגד! הדברים התגלגלו כך שנשארתי בקיבוץ עד סוף השנה. חמישה חודשים ארוכים ומייגעים. מעט הזמן הפנוי מעבודה התחלק בין שהות בקיבוץ לנסיעות להרצליה אל נימי ומירי.

היו אלו חודשים קשים במיוחד גם מבחינה אחרת. הצורך לייצג את הקיבוץ ולהיאבק עבורו, לטעון במוסדות, ב"תנובה", ב"משביר", בבנקים "אנחנו", כאשר בלבי אני יודע שאין זה אנחנו אלא הם, וזה העיק עלי בצורה נוראה. תמיד היה נדמה לי שבני שיחי מלכסנים אלי מבט "אנחנו" אה?!  היו אלו גם חודשים קשים אובייקטיבית. צורכי הקיבוץ הלכו וגדלו ככל שפותחו ענפים חדשים, ככל שגדל מספר הילדים, ובד בבד קטנו ההכנסות והעזרה מבחוץ פחתה והלכה.

קיבוץ הראל היה לא אמין בעיני התנועה וזה הקרין על הסוכנות, על "תנובה", על "המשביר", על הבנקים ולמעשה בכל מקום בו יצא לי לייצג את הקיבוץ.  גם ללא החטוטרת של היותו קיבוץ שמאלני, העובדה שהראל הוא  קיבוץ של השומר הצעיר, כאשר כל המוסדות  נשלטו אז על ידי נאמני מפא"י, הספיקה כדי שיהיה מקופח ומופלה לרעה. אבל הבעיה האמיתית והקשה מכל שהכבידה הייתה היעדר הכנסות. אם לדייק אומר, היעדר כל מתאם בין עיתוי ההכנסות הדלות והצורך במימון הוצאות שוטפות הדרושות לקיום המשק והחברים בו. בעיה זו העיקה במיוחד על ההתיישבות הצעירה, זו שנוסדה לאחר המלחמה. בהיעדר הכנסות היה גם האשראי שיכולנו לגייס מצומצם ביותר. כשביקשתי הלוואה לא יכולתי להסביר איך תיפרע ולרוב נעניתי בשלילה.

 

כורח המציאות יצר פתרונות. היה זה "גלגול הצ'קים" שבעזרתו יכולנו, אנחנו הגזברים, להמשיך ולתפקד. ישראל איטקין סיפר על כך. השיטה עבדה במשך זמן רב -  כל זמן שהכל הלך למישרין ואף גזבר לא חלה, והצ'קים היו מכוסים במועד. 

אבל אם מי מבין הגזברים חלה, או מכל סיבה אחרת לא דאג למנת  ה"כיסוי" היומית,  והצ'קים שמשך הוחזרו כלא נפרעים, התמוטט כל המבנה של ה"אשראי" הזה כבניין קלפים. צ'קים במיליוני לירות עפו בחזרה מבנק לבנק ותוך ימים מספר נחשף החוב האמיתי של הקיבוצים למערכת הבנקאית כולה  ואז נעצר הכול. קראו לזה "פיצוץ".

וזה מה שקרה באותם חודשים בהם הכנסתי לעבודה  גזבר מחליף. הגלגול גזל דרך קבע את מרבית זמני כגזבר. עד סגירת הבנקים בצהריים הייתי צריך לגייס כל יום גמ"חים בסכומים של אלפי לירות, כאשר סכום ממוצע של גמ"ח היה כמה מאות לירות, כלומר הייתי צריך להשיג מאות צ'קים כל יום.

כשאירע הפיצוץ היה לי פתאום זמן פנוי לטפל בעניינים האמיתיים. לנסות להשיג תקציבים מהסוכנות, להשיג אשראי לזמן ארוך להסדר החובות קצרי המועד. אלא שהכתובת לכל אלו הייתה דרך מחלקת המשק של הקיבוץ הארצי. ללא  המלצתם וללא ערבותם אי אפשר היה לעשות דבר וזה היה פחות או יותר המצב. כדי להביא הביתה לחם, פשוטו כמשמעו, התחלתי לעבור בין הורי החברים ולקבץ הלוואות, מאה, מאתיים לירות, כל סכום התקבל בתודה. בנוסף ללחץ הנורא שהכביד עלי בהקשר למצבו הכלכלי של הקיבוץ,  נלחצתי מהמחשבה על עתידי. ידעתי שתוך זמן קצר אגיע להרצליה חסר כל, ללא מקצוע, כשבעיר שוררת אבטלה עמוקה. כאשר אין לי אל מי לפנות לעזרה והכתם  של היות שמאלן  רודף אותי.  

 

חלפו שבועות, נזקי הפיצוץ שוקמו  בדרך כלשהי. באותה תקופה לא עלה על הדעת שקיבוץ יפשוט את הרגל, לא כל שכן עשרות קיבוצים בו זמנית. הכנסתי את מחליפי לתפקיד, עשיתי זאת כמיטב יכולתי, ובסוף דצמבר ארזתי את מעט בגדיי ואת יתרת הציוד שהיה לנו בחדר ועקרתי גם אני להרצליה.

כך הסתיימו שש שנות חיי בקיבוץ, מהמשמעותיות ביותר בחיי. לא בשמחה, לא מרצוני החופשי, לא משום שלא רציתי לחיות בקיבוץ וגם לא משום שהיה לי קשה לחיות שם. בתחושה קשה של כישלון אישי יצאתי לדרכי החדשה אל הלא נודע. עבורי הסתיים הפרק של הראל  ב- 1.1.1955.

 

עם עזיבתי לא השתנה דבר בקיבוץ. הלחץ הכלכלי והחברתי על הקיבוץ לא נחלש אלא גבר. מוסדות התנועה לא האמינו לנשארים כי עשו זאת בתום לב. הם לא הסתפקו בעזיבה והוצאה של סרבני הרפרנדום. הם  דרשו שגם יענקל'ה אגמון ודני קרוון יורחקו מהקיבוץ. הם לא קראו את המפה, הם אף פעם לא הבינו לעומק את מה שקורה בהראל. הרי בדיעבד הגיעו מהראל למק"י רק שישה חברים, פחות משהגיעו מרוב קיבוצי השומר הצעיר. בסופו של דבר כשהקיבוץ חוסל נשארו רוב חבריו פעילים במפ"ם. ובינתיים, עם הגירוש של ה"שמאלנים" מהקיבוצים נפרדו ריפתין וסנה משותפותם הפוליטית. מאות המגורשים עם רבים מחברי המפלגה בעיר התלכדו סביב סנה והקימו את מפלגת השמאל גם מירי הצטרפה לשמאל, ואילו אני  נשארתי בחוץ. 

 

בקיץ 1955, כאשר קרה השבר הגדול ומרבית החברים עזבו בעקבות הדרישה של הקיבוץ הארצי לסלק את ראשי השמאלניים, חלק מהחברים עבר לקיבוצים אחרים: שובל, דליה ועין השופט,  אך הרוב התפזר לכל חלקי הארץ.

בקיץ 1955 הסתיים סיפורה של הראל. היישוב קיים עד היום על חורבות מה שהיה הכפר בית ג'יז. מאז התחלפו תושבי המקום פעמים רבות והם קוראים למקום קיבוץ הראל. זו לא הראל שהקמנו כשמדורות מלחמת השחרור עדיין לא דעכו.

 

* קטעים מתוך זכרונות "סיפור חיים"  שכתב שמואל גטר לבני משפחתו בשנת 1999

חדר האוכל החדש - פינה ירוקהיחידים ובודדים באזורקיבוץ הראל 1958 רישום מן הזיכרון - טמפרה