צבי דקל

סאמדיי • 19/11/2014 כניסות

זכרונות? חוויות? אפיזודות? זה לא אני. ראשית, אין לי זיכרון לפרטים, כי חוויתי את תקופת חיי בהראל כשלמות אחת הרמונית ומלאה. שנית, אני עדיין חי בהווה, פעיל ומרגיש וצופה יותר לעתיד, לדברים מסעירים נוספים. אין חלקי בהתרפקות נוסטלגית על העבר, מבלי חלילה, לזלזל ביופיו ובחשיבותו. להפך, הראל הייתה בשבילי חוויה מכוננת ונשארה כזאת עד היום. אני לא יכול לראות את עצמי כיום, כפי שאני, לרבות אדריכלות הנוף, ללא הראל. אבל איך אפשר לעמוד מול הכוונות הטובות שיש ליוזמי "ספר הראל"? אנסה  להעלות כמה נקודות/חוויות שעולות לפניי כרגע, כשאני יושב על שפת הים בתל אביב, עם כוס בירה קרה, וצופה לעבר הגלים המתנפצים, האופק האינסופי וסירות המפרש הצבעוניות המרחפות, נוגעות ולא נוגעות במים וחותכות את קו האופק במקבצי משולשים. אכן, הראל, חוף תל אביב ונופי ברזיל, הם "נופי מולדתי".  נסחפתי קצת, ונחזור להראל.

 

קיבוץ הראל -   ברז מים על יד צריף.   1954 בקרוב - רישום

 

 

תמונה א':

 

כיון שהדרכתי בתנועה, הצטרפתי לקיבוץ באיחור של כמה חודשים. נסעתי באוטובוס בכביש העולה לירושלים, כשהנהג מוריד אותי באמצע שום מקום ומכריז: "קיבוץ הראל". אכן, שלט מרוט שעמד בצדי דרך עפר בוצני ומשאית גדולה שכמה בחורים עומדים סביבה אישרו לי כי הגעתי לקיבוץ. הצגתי את עצמי ולא ראיתי התפעלות מיוחדת. אני, בחור צנום, לבוש באפנת השומר הצעיר, ואילו הם בבגדי עבודה מבוצבצים, מוצקים ושריריים.  אחד הבחורים (יותר מאוחר התברר לי שזה היה יוסקה) האיר אלי פנים ואמר: טוב שבאת! צריך לרוקן את המשאית משקי הזבל הכימי, להעמיס על הפלטפורמה הרתומה לטרקטור מטרטר. כל שק שקל 80 ק"ג לפחות. לפני שהבנתי במה מדובר, הועמס עלי שק כזה. כמעט התמוטטתי... אבל, אני העירוני, שחוץ ממחנות העבודה של התנועה בחופשים בקיבוצים, לא ידעתי חקלאות מהי, ובטח לא מהו סבל סלוניקאי מיומן בהעמסת שקים. עמדתי בניסיון ומותש וכמעט מרוצץ, הגעתי לבסוף לקיבוץ הראל...

 

תמונה ב':

כזכור הייתי מזכיר הקיבוץ. בין שאר המשימות שהיו לי, נתבשרתי יום אחד, מפי זהבה, שהיא בהריון. האפשרויות היו: או שהזוג הצעיר יעבור לתקופה מסוימת לקיבוץ אחר, מבוסס, ויחזרו הביתה לאחר הלידה (מה שנראה לנו אז כלא נכון לעשות), או לפתור את הבעיה במסגרת הקיבוץ שלנו. קיימתי כמה שיחות עם הזוגות בקיבוץ והגענו לכלל החלטה שיש יסוד סביר, ואפילו רציני, ל"התגייס" ולהקים קבוצת ילדים ראשונה בהראל. ואכן, כך קמה קבוצת הילדים הראשונה שכללה את בועז, ניצן, יפתח, סמדר, חגית, נמרוד וכרמית. אכן  היה כוח שכנוע למזכיר הקיבוץ.

 

תמונה ג':

גם אני מתעתד להיות אבא. סמדר נולדה בדיוק בט"ו בשבט. היות וטיפלתי בנוי של הקיבוץ, הצלחתי לגייס גדוד מתנועת הנוער לבוא בחג האילנות לנטיעות בחצר הקיבוץ. היה חורף גשום, שלגי ובוצי. חיהל'ה נסעה לירושלים ללדת בבית החולים "הדסה" ואני נשארתי, כמובן, לארגן ולבצע את הנטיעות כפי שתוכנן. עם גמר העבודה, עדיין במגפיים מבוצבצים, שינל צבאי (גדול פי שניים ממידתי) תפסתי טרמפ לירושלים והגעתי לבית החולים בשעות הערב המאוחרות. הלידה הסתבכה והרופאים יצאו אלי לשיחה, ואני זוכר שהאחות הצביעה עלי ואמרה לרופאים: That is the expected father.   ואכן, קשה היה לראות בי את האב העתידי - בחור צנום, בן 21 במגפיים מלוכלכים בבוץ ובשינל רחב המידות. הוגש לי קפה להתאושש, ותוך כדי שיחה וכמה עוגות, הבנתי את פרטי הלידה והחלטתי, למרות דעת הרופאים, לא לקרוא ולא לזמֵן את הורי היולדת.

משתזפים בשמש   -  קבוצת הילדים הראשונה  עם נירה וצבי

 

לקראת חצות נולדה סמדר בשעה טובה. חזרתי בטרמפ לקיבוץ והגעתי הביתה לפנות בוקר. בסביבות השעה ארבע. נכנסתי לחדר האוכל, בו ישבו השומרים עם תורני המטבח, ובישרתי להם על הולדת סמדר. מיד הוציאו בקבוק יין אדום (איום ונורא בטעמו), צלצלו בפעמון וחברים יצאו מהמיטות, בלילה חורפי שכזה, והתאספו בחדר האוכל, שתו יין, ברכו ושרו. ללא ספק, שמחה שכזו לא אשכח לעולם!

 

תמונה ד':

כחבר קיבוץ עם מוּדעות פוליטית-חברתית-סוציאליסטית, נתקלתי בפעילותי כמזכיר קיבוץ, בעובדה שהיישובים שקמו סביבנו, יוצאי תימן ובולגריה (תעוז, תרום, כפר-אוריה) לא קיבלו את הסיוע המינימאלי מהמועצה האזורית הרי יהודה, אליה השתייכנו. הבנתי שיש סדר עדיפויות וכרגיל 'הקרובים לצלחת' זוכים. יישובים אלה היו ללא כבישי גישה נוחים, ללא חשמל וחסרי אונים בכל הקשור לתנאים הפיזיים בהם נתקלו, וללא כל ידע סניטרי ובריאותי מינימאלי.

בשיחת קיבוץ העליתי את הנושא וחשבתי שצריך להקים מועצה אזורית, נפרדת מה"קולאקים", למען יישובים אלה. אני, בחור כבן 21, ללא כל ניסיון וידע בנושא, עניתי לשאלות שצצו: מה לעשות?  ואמרתי שאני מוכן לנסות להקים מועצה כזאת. הוחלט לתת לי ימי עבודה כדי לבדוק את ההיתכנות ואולי להצליח להקים רשות כזאת. החלטת קיבוץ כזאת מעידה, ללא ספק, על השקפת עולם אידיאליסטית, עם מודעות פוליטית-חברתית עמוקה. משק צעיר, גם הוא בצעדיו הראשונים, מבין ומוכן להשקיע ימי עבודה במטרה שאין בה תועלת כלכלית, כשהוא עצמו נאבק יום יום על פיתוח וביסוס משקו.

 

חדור באמונתי זו וללא כלים וידע, יצאתי לגשש במה דברים אמורים. התהליך היה מסובך וכמעט בלתי אפשרי. אבל כעבור כחצי שנה, הצלחתי לארגן ולקבל את הסכמתם של היישובים בסביבה וזאת מעבר להתנגדויות פוליטיות (אני מהקיבוץ הארצי, בעוד המושבים שייכים לתנועת המושבים וקיבוץ נוסף שייך לקיבוץ המאוחד). הכנתי את כל המפות והאישורים הנדרשים להקמתה של המועצה האזורית "גיזו". אגב, אני רציתי לקרוא למועצה "מועצה אזורית הראל", אך בזה לא הצלחתי לשכנע את המתנגדים הפוליטיים.

 

"ברוב עם", בחדר האוכל של קיבוץ הראל, בנוכחות נציגו של משרד הפנים ונכבדים אחרים, הוכרז על הקמת המועצה. רכוב על אופנוע, טיפלתי ביישובים. נסללו דרכי גישה, הוגברו הגנרטורים, הועברו תקציבים - אמנם לא גדולים - לפעילות בתוך היישובים עצמם. חברי הקיבוצים בסביבה התנדבו להדריך את הנשים בבעיות היגיינה, טפול בילדים ובעוד נושאים שונים. לימים, העברתי את התפקיד לאיציק קול, שהיה חבר קיבוץ נחשון. הוא כבר נסע במכונית "פיז'ו".

 

כמו שאני יושב על שפת הים, עולות בעיניי רוחי תמונות ופעילויות רבות. אבל מספיק. אני בטוח שהחברים האחרים שנענו וכתבו, סיפרו שוב ושוב על הפעילות הפוליטית, על חגיגת החומש של הראל (שהפכה למאורע ארצי). על המאבק מול הנהגת הקיבוץ הארצי, על המאמץ לבנות משק חקלאי כמעט באפיסת כוחות, על "פצעי הבגרות" של חינוך הילדים, על המיזוג הכמעט אידיאלי של הקבוצות השונות שהצטרפו לגרעין המייסד של הקיבוץ, על עיתון הקיבוץ שיצא בסדירות קבועה כשהוא מלא עניין ותוכן ומאמרים שעד היום ראוי לעיין בהם.

וכמובן, על ייסורי הפירוק של המשק,

והפלא הכמעט ייחודי של המשך הקשר החברי בין עוזבי מייסדי קיבוץ הראל, קשר שנמשך עד היום, תוך דאגה הדדית, אהבה והתעניינות זה בזה  - בימי חג ובימים קשים, טיולים, מסיבות ומפגשים, והרבה אהבה של ביחד.

gbtanr