מירי גטר

סאמדיי • 19/11/2014 כניסות

את שמואליק  פגשתי שוב בכנס מחזורים של תיכון חדש בתום המלחמה, בחורף 1949. היה זה כנס של  'בדיקת המלאי',  לוודא מי שרד ומי נפל, מי יצא בריא ומי נפגע. הכנס היה מרגש מאוד. תלמיד בית הספר, דניאל ברנבוים, ניגן לנו, הבוגרים שחזרו מהמלחמה, והוא הפליא לנגן כבר אז. משתם הכנס וכולם התפזרו, טיילנו שמואליק ואני בשדרות  רוטשילד,  שוחחנו ארוכות וחזרנו להיות זוג, אך לא לפני שהסכמתי להצטרף אליו לקיבוץ הראל.

ההחלטה לעזוב את ההכשרה שלי, שהקימה אז את קיבוץ נתיב הל"ה, ולהצטרף לקיבוץ הראל גמלה בלבי גם בעקבות הריחוק שצמח ביני להכשרה.  עד כמה שזה יישמע מוזר, הקושי בקבלת החלטה זו היה בעיקרו בצורך לפרוש מהקיבוץ המאוחד ולהצטרף לקיבוץ הארצי. התחנכתי בנוער העובד והייתה חשובה לי הפתיחות היחסית ששררה בו. הקיבוץ הארצי נתפס בעיניי כמשהו סגור מאוד, אליטיסטי, עם כללים נוקשים. ה"קולקטיביות הרעיונית" שלהם נגדה את האופי האנרכיסטי שלי. הייתי זקוקה למרחבים. למרות כל אלה החלטתי להצטרף להראל.

הגעתי להראל באוגוסט שנת 1950, ונשלחתי ל"עבודת חוץ" – להוראה בקיבוץ נגבה. בספטמבר עם תחילת שנת הלימודים כבר הייתי בנגבה.

 

המפגש שלי עם הקיבוץ לא היה קל. בהראל היו מספר חבורות, לכולן היסטוריה ורקע משותפים. אלו שבאו מחברות הנוער ואלו שבאו מהעיר וכולם הכירו אחד את השני מאז היותם ילדים. נוצרו ביניהם ידידויות וחברויות שמקורן מלפני היות הקיבוץ ורובן נמשכות עד היום. אני הייתי שם לבד בלי עוגן. יחד איתי הגיעה לקיבוץ בתיה, שלמדה איתי בסמינר הקיבוצים, אך היא השתלבה מיד כי היו שם חבריה מקן חדרה -  כולם חניכי השומר הצעיר. לי זו פעם ראשונה עד אז שלא מצאתי חברה קרובה. גרתי  ב"אוהל משפחה" עם שמואליק וזהו.

היו מפגשים, שיחות, בעיקר על נושאים שברומו של עולם, אינטלקטואליות –או נכון יותר פסידו-אינטלקטואליות, עם יענקל'ה אגמון שהערכתי מאוד, עם דני קרוון, הצייר שאת עבודותיו אהבתי, ועם חברים שלאחר מכן, כעבור שנתיים, כשנעבור ל"נקודה החדשה", יהיו שכניי בצריף –חיהל'ה וצבי, יצחק שור ואחרים. אולם קרבה של ממש לא הייתה. היה הווה משותף ללא עבר משותף וכפי שיצא בסוף גם בלי עתיד משותף.

לצערי נתפסתי על ידי חלק מהחברים כמתנשאת, מה שהיה כנראה נכון, אולם כמו בכל מקרה של 'התנשאות' היה בזה פיצוי על תחושת נחיתות שלא התגברתי עליה כל זמן היותי בקיבוץ. היו חברים כמו אליק צביאלי, שבעתיד יהיה חבר אהוב עלי במיוחד, או עודד ליבוביץ, שפחדתי מהציניות שלהם שהכתה בי גלי קור. הרבה שנים לאחר שהקיבוץ התפרק סיפרתי להם על תחושותיי אז. הם מעולם לא התכוונו להציק,

זו הייתה צורת התבטאות של פלמחניקים שעברו דרך קשה במלחמה, והגנו על עצמם דרך הדחקה רגשית ושיח ציני המעורר צחוק במקום דמעות. כמי שמצאה עניין בקריאת ספרי שירה ופילוסופיה הייתי מטרה נוחה. מעולם לא ידעתי להשיב להם בזמן, היו לי תמיד תשובות לעניין ב"הצתה מאוחרת".

כשהגעתי לקיבוץ נשלחתי כאמור לעבוד כמורה בקיבוץ נגבה.  יצאו 'לעבודת חוץ' שם גם חיהל'ה ומרים זידוורץ. חיהל'ה בתור גננת, ומרים ואני מורות. אחת לשבוע  ובסופי שבוע נסעתי להראל. העבודה בנגבה הייתה ניסיון ההוראה הראשון שלי. ניסיון חשוב וזיכרון נפלא של שיתוף פעולה עם הילדים ועם הצוות.

 

בינתיים הפכנו שמואליק ואני למשפחה ממוסדת. ב-  25.10.50,  ביום הולדתו העשרים ואחד של שמואליק, נישאנו. פעמיים נישאנו! – פעם עם הרב פישמן בהרצליה בחוג המשפחה וידידים קרובים של הורַי, ופעם שנייה בקיבוץ, בטכס חגיגי וחילוני, בהשתתפות המוני אורחים:  תלמידיי מנגבה, חניכיי מחולון ומשכונת בורוכוב וחניכיו של שמואליק מרמת גן, עם רב מאוד ועצום, איש לא נעדר. והם מילאו את מבנה הפחים ששימש אז חדר האוכל של הקיבוץ.  כולם היו שם למעט חברי הקיבוץ שנשארו בחוץ. לא שכחו לנו זאת בקיבוץ ותמיד עקצו אותנו על מסיבת החתונה המפוארת של הקיבוץ ללא השתתפות חברי הקיבוץ .

 

לאחר שנתיים של עבודת חוץ, כשהמשק נזקק לידים עובדות, נקראנו לחזור הביתה -  לעבוד את האדמה. ומאחר שלא הוכשרתי לשום עבודה חקלאית ובמיוחד לא לעבודה פיזית הייתי 'פקק'.  כל יום סידרו אותי לעבודה במקום אחר: במשתלה, בחדר האוכל, בניקוי השירותים ועוד. בדרך כלל זה היה לי קשה ולא מספק במיוחד…

ובינתיים נכנסה זהבה להריון. בקיבוץ היה ברור לכולם שאי אפשר לגדל ילד בודד ב"חינוך משותף" – לכך דרושה קבוצה. .המסר היה ברור. ציפו שכל החברים החיים בזוגיות יירתמו למשימה. זהבה ילדה את בועז, ומיד אחריה: אביבה את ניצן, יעל את חגית, חיהל'ה את סמדר ונימי שלנו נולד בהמשך. רעיה, שהצטרפה אותו זמן לקיבוץ, הגיעה  עם בן מוכן  –  יפתח. השלים את השביעייה הראשונה אמיר שנולד לזיוה. כל זה קרה ב'מקרה' ובתזמון מושלם. תוך פחות משנה הייתה בהראל קבוצת ילדים ראשונה, שבעה במספר, גודל אופטימלי של קבוצה ככתוב בתורת החינוך המשותף.

כשתקפו אותי צירים הסיעה אותי עליזה, נהגת הטנדר של הקיבוץ, לבית החולים הדסה בירושלים. היה זה ביום חמישי ונשארתי שם לבד, איש לא היה לידי. שמואליק  היה כאמור בתנועה בתל אביב ואיש לא טרח ליידע אותו שאני בבית החולים. הצירים נמשכו ללא סוף במשך יותר מיממה. נימי נולד בשבת ה- 5.7.52. רק במוצאי שבת בסוף הפעילות בקן הגיע מישהו מחברי הקיבוץ לבשר לשמואליק שנימי נולד. הוא עלה על אופניו והגיע עם בוקר אלי לבית החולים בירושלים.

 

היינו למשפחה: בן. אבא ואמא. הבן שוכן בצריף קטן עם יתר ילדי הקבוצה – אז לא ידעו בקיבוצים מה היא לינה משפחתית. האבא המשיך  להדריך בתנועה וברוב ימי השבוע לא היה בבית. והאמא לרוב לבדה בחדר קטן בצריף ארוך. בחדר מימינה חיהל'ה וצבי ובחדר משמאלה יענקל'ה ומרים.

המטפלת של הילדים הייתה נירה, שמילאה את תפקידה במסירות ובאהבה, אבל בנוקשות כלפי ההורים. לעתים דברים נראו לי לא נכונים, אולם לא היה מקום ואפשרות לערעור כלשהו.

הילדים היו בלילה לבדם בצריף. שומר הלילה היה מציץ מדי פעם לחדרם. באחד הלילות לפני לכתי לישון הצצתי לחדר הילדים ומצאתי עקרב  במיטתו של נימי ...

 

אחת לשבוע הייתה אמא – סבתא מגיעה לביקור. בדרך כלל הביאה עוגיות שאפתה בשבילנו,  חיכינו לה ולעוגיותיה, שהיו מצרך נדיר ביותר. אמא הייתה די מזועזעת  מהדוחק והדחקות בם חיינו אותם ימים, אפילו שגם לה לא היו מותרות ושפע.

 

כששמואליק סיים את שליחותו וחזר לקיבוץ נעשה קל יותר. אף שנבחר להיות גזבר הקיבוץ והמשיך לנסוע מדי יום לתל אביב או לירושלים, אבל בערבים היה בבית. ובינתיים התעריתי בחיי הקיבוץ, אם גם לא יצרתי חברות אינטימית עם אף אחד, חברות שהייתה דרושה לי מאוד.

 

במהלך 1953 התפתח פילוג במפ"ם. משה סנה ויעקב ריפתין ותומכיהם התנגדו לעמדת הנהגת המפלגה ל"משפטי פראג" – משפטם של מזכיר המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה וקבוצה גדולה מצמרת המפלגה שהואשמו בבגידה. כולם הורשעו על פי 'הודאתם', חלקם הוצאו להורג ויתרם נדונו לשנות מאסר רבות.

בין הנאשמים במשפט זה היה גם מרדכי אורן חבר קיבוץ מזרע, איש שמאל ממנהיגי הקיבוץ הארצי, שליח התנועה הציונית לפראג. הוא הואשם על פי 'הודאתו' והורשע בריגול בשליחות הג'וינט האמריקאי ונידון למאסר ממושך .

היה די ברור שמרדכי חף מפשע ו'הודאתו' הוצאה ממנו בלחץ ועינויים. הנהגת מפ"ם האמינה בחפותו והתייצבה בזכות מרדכי ובגנות המשפט המבוים. לעומתה עמדת סנה ותומכיו הייתה, שאסור להצטרף לעמדה אנטי-סוציאליסטית ובדיעבד פרו-אמריקאית. הייתי בצדו של סנה בוויכוח זה.

אמרנו: גם אם במשפט זה היו דברים לא צודקים, אבל מה שמכריע בנקיטת עמדה, הוא הצורך לתמוך בברית המועצות ובבנות בריתה. ברית המועצות הייתה זו שגברה על גרמניה הנאצית. היא זו שהצילה יהודים בשואה, היא זו שתמכה בהקמת מדינת ישראל ועזרה לה במלחמת השחרור, והיא זו שמוליכה את העולם לסוציאליזם. להוקיע את המשפט הסוציאליסטי זו הצטרפות לאויבי הסוציאליזם. כל זה היה כמובן לפני הגילויים של הוועידה העשרים.

 

בקיבוץ התנהלו חיים פוליטיים ערים מאוד והתנהלו ויכוחים אינסופיים. נראה שהפוליטיקה הייתה מרכז חיי הקיבוץ, כמו התסיסה סביב משפטי פראג והפילוג במפ"ם. הייתי שמאלית מאוד. וכשהתארגנה מפלגת השמאל בהנהגת משה סנה הצטרפתי אליה. בבסיס דרכה של המפלגה עמדה האמונה המוחלטת בצדקת ובנכונות דרכה של ברית המועצות. כל ביקורת על הנעשה שם לא הייתה בעיניי אלא השמצה חסרת שחר. בברית המועצות שהדבירה את הנאציזם –נוצר האדם החדש. זה שאינו אלים, שחי בצדק ויושר, נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. שום דבר לא יכול היה להעיב על האמונה, גם לא העובדות. כאשר הקיבוץ הארצי דרש לסלק מקיבוציו את ה'לא נאמנים' לדרך התנועה, הזדהיתי עם המגורשים.  ברור היה לי שאלך יחד עימם. בהראל לא גירשו את ה'סוטים'.

 

הייתה קבוצה גדולה מאנשי השמאל שרצתה להמשיך לחיות בקיבוץ ולהיאבק בתוכו על דעותיהם. חברים אלו ובראשם יענקל'ה אגמון ניהלו קמפיין לשכנע את ה'סוטים' שיעזבו את הקיבוץ מרצונם החופשי ולא יעמידו את חבריהם לדעה בפני המצב הבלתי אפשרי שייאלצו להרים את ידם בעד הגירוש. השתכנענו, ואלי שמעוני, דוד כרמלי ואנוכי, ומספר חברי ההשלמה הודענו על עזיבת הקיבוץ. שמואליק התלבט, הוא לא רצה לעזוב את הקיבוץ אם גם היה שותף מלא להשקפתי הפוליטית. בסופו של דבר הוא הצטרף אלי ואל נימי  כעבור חודשים מספר .

זה קרה כשנימי היה כבן שלש. עד אז התנהלו החיים בשגרה, תוססים, מלאים ועמוסים עד קצה גבול היממה. עבודה,  ואחרי שעות העבודה הרגילות היו "גיוסים" – שעות עבודה מעבר ליום העבודה הרגיל – בדרך כלל לביצוע עבודות עונתיות בוערות כגון: מסיק זיתים, איסוף תפוחי-אדמה מחלקה שהוצפה וכדומה. ואחרי הגיוסים – פעילות תרבותית כמו השתתפות בחוגי לימוד, במקהלה וכיוצא באלו. ובתוך כל אלו שעות המוקדשות להורות.  בשעה 16.00 לוקחים את הילד מבית הילדים ומחזירים אותו ב- 19.00. שעות אלו היו 'משוריינות', חסינות מגיוסים ומכל עיסוק אחר, זמן נטו להורות! הטיפול בנימי היה תכליתי ומתוכנן לפרטיו: טיול, הכרת בעלי חיים, הכרת צמחים ומשחקים דידקטיים. אף רגע לא מבוזבז,  שום דבר  לא סתם כך כי זה כיף .

 

 

האירוע הזכור לי במיוחד מאותה תקופה היה חג החומש של הקיבוץ. את החג תכנן וארגן יענקל'ה אגמון. כאן התגלה כשרונו לארגן דברים שעתיד להוליכו הרחק לגדולות. מלא כלום וללא תקציב מינימלי הצליח יענקל'ה לארגן מופע אדיר לציבור של אלפי אורחים. חברי  הקיבוץ הכינו מיצג מולטי-מדיה הכולל: קריינות, שירה, נגינה וריקוד לפי טקסט של פאבלו נארודה. יענקל'ה גייס במאים, מחזאים ומוזיקאים שיעזרו בהכנת  המופע.  המופע כולו היה פוליטי מאוד, שמאלי, כלל ביקורת נוקבת על הקורה בארץ באותו זמן, וגם לא חסך בחצי בקורת על הנהגת התנועה והמפלגה .

ביום החג הגיעו המונים, מיישובי הסביבה, מקיבוצי השומר הצעיר, מהמפלגה ומהנהגתה, וממוסדות רבים. האורחים צפו בתערוכה, שעוצבה על ידי דני קרוון,  שהציגה את המקורות מהם שאב הקיבוץ השראה ואת הישגיו בכל התחומים. הם צפו באצטדיון מאולתר על במה מאולתרת במופע המרכזי. הכל היה ברמה גבוהה וחריגה מכל מה שהיה מוכר עד אז באירועים דומים, הראל הפכה לשם דבר.

המסירות, ההתגייסות וההקרבה של החברים שהשקיעו בהכנת החג מבלי להזניח את העשייה השגרתית ויכולת הארגון יוצאת הדופן של יענקל'ה איפשרו את ההצלחה  הזאת. הייתי גאה באותו זמן להיות חלק מזה ונטלתי חלק בביצוע המופע .

 

לאחר מכן החלה הנפילה ....

 

*     מירי מספרת":  קטעים מתוך זכרונות שכתבה מירי לבני משפחתה בשנת 2004. 

מירי נפטרה ממחלת הסרטן בשנת  2005.  דברים לזכרה כתב אליהו יקיר

7JiIwX