תמר גפן

סאמדיי • 19/11/2014 כניסות

"הייתי מאוד גאה כשנבחרתי להיות מטפלת

התינוקות הראשונה בקיבוץ"                                 

לדעתי, המיזוג בין אלו שהגיעו מחברות הנוער לבין  החברים הגיעו מגדוד "אילון צפון" עלה יפה. אני, מכל מקום, לא חשתי בשום הבדל. עובדה היא, שאני, שחונכתי בחברת נוער ולא סיימתי לימודי תיכון, נבחרתי לצאת לקורס למטפלות שנמשך כמה חודשים. וכשחזרתי הייתי המטפלת של ארבעת הילדים הראשונים שנולדו אצלנו.

התחום הזה היה קרוב מאוד ללבי עוד בטרם הייתי לאם. אני זוכרת, כי בהיותי נערה בת שש עשרה הייתי מתבוננת שעות רבות בילדים שבמעון ויצ"ו ליד הקן שלנו בתל אביב. לכן חלומי היה ללמוד בבוא היום טיפול בתינוקות ובילדים רכים בשנים. בהראל, במצוקה הכלכלית שהיינו נתונים בה כמעט תמיד, לא היה קל לגדל ילדים. אני עדיין זוכרת שמתי ויסברג, הפלאח המושבע, אמר פעם ברוגזה בערך כך: אני מתנגד שיעשו עכשיו ילדים בקיבוץ. עכשיו שיש לנו מחסור  הילדים אוכלים לנו את המעט שיש לנו.

 

אני רוצה כאן להתייחס למה שאני מכנה: "החינוך המשותף" המקודש. בקורס למטפלות, שהתקיים בבית זרע, עסקו הרבה בעקרונות החינוך המשותף. נתנו לנו להבין שכך צריך לנהוג ואסור לוותר בכלום. לא לאפשר להורים לבקר את ילדם באמצע יום עבודה. עליהם לבוא לקחתם ולהחזירם  לבית הילדים בערב בשעות קבועות, ולאחר מכן להשכיב אותם לישון. לא לקבל מאם זו או אחרת שום תירוצים שהילד שלה חולה או סתם לא מרגיש טוב ולהתיר לה לבקר אותו באמצע היום. אם הוא חלילה חולה כבר יטפלו בו וידאגו לו. כמובן שהקפדתי על אותן הוראות. אני רוצה להדגיש את המילה הוראות, כי אלו לא היו הנחיות ולא השאירו למטפלת שום שיקול דעת.                                     

רק לאחר שהייתי לאם, עם לידת בננו עמית, נוכחתי עד כמה הדרך הזו פסולה וגם לא אנושית. למען האמת, אני שהתחנכתי בקיבוץ שער העמקים, וכפי שכבר אמרתי הייתה לי גישה מיוחדת לתינוקות, לא ראיתי שהמטפלות שם הקפידו על אותן הוראות.

אותנו, חברות צעירות ממשקים צעירים, ניסו ללמד כי החינוך המשותף הוא דבר מקודש. כך, לא פחות ולא יותר. כשנהייתי לאם תפסתי עד כמה זה לא אנושי שמשאירים בלילות את ההשגחה על הילדים ובכללם תינוקות על שומר הלילה. אני נזכרת שכאשר עמית היה חולה, ואז לא עבדתי בבית הילדים, הייתי מוצאת דרכים לחמוק פנימה באמצע יום עבודה. באחת ההתגנבויות שלי לבית הילדים תפסה אותי המטפלת ועשתה לי במקום סקנדל שלם, וגם העלתה את העניין בשיחת קיבוץ בדרישה לנקוט נגדי באמצעים. איזה אמצעים? היא לא פירטה. במבט לאחור נראה לי שילדינו הראשונים בהראל היו מעין שפני ניסיון.

 

לדקדק בקיום מצוות החינוך המשותף כן, אבל שהילדים יישנו על מיטות ברזל בחדר בו חדרו מי גשמים, שיצרו שלוליות על הרצפה ולהציב עליה תנור חימום חשמלי, על זה  ועדת החינוך אצלנו, שחבריה עמדו על משמר החינוך המשותף, עברה לסדר היום. אני כבר לא רוצה להתייחס לאותה הזנחה כאשר לא עשו כלום על מנת למנוע חדירת עכברושים בלילות. רק כאשר עכברוש נגס חלק מאצבעו של עידן בנם של יענקל'ה ומרים אז החלו לנקוט באמצעים.                      

היו אצלנו מטפלות קבועות והיו אחרות שסודרו לעבודה באופן זמני על ידי סידור העבודה. בעניין כה חשוב הוועדה כלל לא עסקה.                       

ההקמות בשעות אחר הצהריים היו לעתים חוויות בפני עצמן. להקמות שובצו חברות רבות גם כאלה שלא הייתה להן שום גישה לילדים. פשוט לא טרחו בסידור העבודה לחשוב על כך. עם עמית שלנו היו שני קוריוזים:

פעם אחת כשבאנו לקחת את עמית מצאנו אותו עומד במיטה בצורה משונה. הוא נראה צמוד לסורג המיטה, מה שלא התאים לו כילד שובב ואנרגטי. וכאשר ניגשנו למיטתו גילינו כי הוא כבול למיטה. מי שהלבישה אותו, כפתרה את הכתפיות של מכנסיו מעבר לסורגי המיטה וכך כבלה אותו אליהם. פעם אחרת כשיצאנו איתו מבית הילדים, הוא לא פתח כמנהגו בריצה אלא צלע בהליכה, מטבע הדברים שנבהלנו מאוד מה קרה לילד? מהר מאוד נפתרה החידה. נעלו לו את נעל ימין על רגל שמאל ונעל שמאל על רגל ימין.

באותה תקופה התחלתי לנדנד לשי לעזוב את הקיבוץ. זה היה זמן רב יחסית לפני הפירוק. למרות כל זאת המשכנו להיות חברים נאמנים בקיבוץ, כי שי היה קשור מאוד למקום ולחברים וסירב לשמוע על עזיבה. בסופו של דבר עזבנו, אולם זה היה כארבעה חודשים לפני הפירוק.

 

ולבסוף אספר על הרומן שנרקם ביני לבין שי. חברים שידכו בינינו לפני שהיינו חברים. הסתבר  ששי  אהב מאוד לצפות בהצגות וזה היה כרוך בנסיעה לתל אביב ולשי שם לא היה מקום ללון. גרנו אז בקיבוץ בחדרים סמוכים, וכאשר  שי סיפר לי על רצונו זה. הצעתי לו שניסע יחד להצגות, נלון בבית הורַי, ונחזור למחרת באוטובוס הראשון לעבודה. וכך עשינו. פעם או פעמיים הבחינו בנו חברים שאנו שבים לקיבוץ יחד בשעה מוקדמת, עשו אחד ועוד אחד ופרסמו שתמר ושי חברים. אז לך תכחיש, בין כה וכה זה לא יעזור. אז בסופו של דבר התחתנו. ושי כנגר מומחה הכין לחדרנו ריהוט מושלם ומאסיבי. גם הצעצועים שהוא בנה  לעמית עברו אצלנו בירושה לנכדים והם עדיין במיטבם. מדובר על קוביות, משאיות ומכוניות. סביר שישחקו בהם גם הנינים כשאלה ייוולדו.